"מה שלומך?" שאלה רגילה, בנאלית אך מגלמת בתוכה כל כך הרבה משמעות.

לאחרונה השאלה מעסיקה מאוד את מחשבותיי בכל מפגש עם לקוחותיי האהובות והאהובים, במפגש עם החברים הטובים שלי לשביל ישראל ויתר חבריי. 

כולם יקרים לי ומרגישה את התעניינותם האמיתית במצבי.

ואני, שכבר שנים אינני מרגישה טוב וסובלת מתופעות המחלה המכרסמות בגופי אט-אט, מתלבטת כיצד אענה.

האם לפתור אותם בתשובה חסרת משמעות, "בסדר", או שבאמת אשתף במצבי ואז אצער אותם.

הגעתי למצב שבו מקווה בתוכי שלא אשאל כלל.

העמקתי לחשוב האם ארגיש טוב אם לא ישאלו. האם ההימנעות מהשאלה תקל עליי?

או אז בטוחה שארגיש עמוק בנבכי נשמתי בדידות.

מה הנכון? כנראה אין תשובה אחת נכונה.

קונפליקט נוסף המתרחש בראשי בכל פעם מחדש הוא האם עליי להמשיך את המסע שלי בשבילי ישראל. הדרך מאוד קשה עבורי ובכל פעם בוחרת מחדש לעשות זאת, ובסוף כל יום כזה בדרכי הביתה בתחושת ניצחון שמחה ומאושרת שהצלחתי עוד מקטע, הייתי בנופים, ראיתי אתרים ארכיאולוגיים מעניינים, ראיתי פריחות, שקיעות ובעיקר עשיתי זאת עם אנשים נפלאים שמעודדים אותי להמשיך.

אז החלטתי לא להחליט ולהמשיך כל קטע וקטע הנאספים אט-אט לשלם.

לאחרונה צעדתי בעוד 3 מקטעים: התחלנו לצעוד מעין חנייה לאורך נחל רפאים, עברנו ליד עין איתמר והגענו לנקבת עין קובי, שם זחלנו בנקבה. משם המשכנו לעין מטע. המשכנו לצעוד מצומת עציונה דרך אנדרטת הל"ה וחורבת קייאפה וסיימנו בצומת האלה.

לסיום היום נסענו וטיפסנו לפסגת תל עזקה שם למדנו על הקרב בין דוד לגוליית, ובעת שירדנו זכינו ליהנות משקיעה מרהיבה.

ממשיכה להתלבט...

בריאות לכולנו והגשמת חלומות,

אריאלה