אתמול בלילה הצלחתי שוב להירדם עם הדואו הקדוש שנקרא אחד לורזפאם ואחד גבפנטין 300 והבוקר אחרי חילוקי דעות שהיו אתמול עם הרופאה החלטנו שמעלים שלב בלסמם אותי לגבפנטין 600 (שזה בעצם 2 כדורים של ה-300, אחד בוקר אחד ערב). אני לא קם בלילה כי אם אני קם בלילה אז או שאני משתין על הקיר כי אני מסוחרר, או שאני מקיא על עצמי, או שאני נופל על הדלת של המקלחת, אז השאלה היא איך הגוף שלי יתמודד עם גבפנטין 600 - רמז, אם תראו מישהו מקיא באמצע הרחוב בעיר גדולה או נופל לנתיב של תחבורה ציבורית אז זה כנראה אני, וזה כנראה הגבפנטין.

אתמול בצהריים הרגליים החליטו לנקום בי במלוא העוצמה. נסעתי לבקר את ההורים, חיברתי אותם לאינטרנט כי אין להם אינטרנט בבית והם חיים על "נקודה חמה ניידת" כדי לראות YouTube בסטרימר, עם או בלי הנכדים שלהם, ואמרתי שחלאס, צריך שם אינטרנט ואם הם לא יעשו לעצמם אז אני כבר אעשה להם. גם אני מדי פעם משתמש שם באינטרנט, יש לי שם סוג-של חדר משלי עם כל הציוד מהבית הקודם שנאלצנו לעזוב וגם המחשב שלי שם, אז אני יכול להשתמש באינטרנט של עצמי מתי שמתחשק לי. בזמן שהתחלתי לסדר להם את האינטרנט בבית נתקפתי בכאבים מטורפים ברמה שנאלצתי לחזור עם קביים הביתה אחרי כמה ימים שניסיתי להסתדר בלעדיהן. כל דריכה הייתה כאב מהגיהנום ולשבת גם, במיוחד באוטובוס.

החיים עם הקביים הם לא משהו שאני מרוצה ממנו במיוחד. גם כי קשה לי ללכת לאט, אני רגיל ללכת מהר, כמה צעדים מהר אפילו, ובגלל הכאבים אני חייב לדרוך לאט; וגם כי כולם מסתכלים עליי במבט מרחם כזה של "נכה", ובא לי להגיד להם שפעם מזמן הייתי יכול להיות כדורסלן מבטיח אבל החיים התגלגלו איך שהם התגלגלו ומה לעשות שבסוף כבר לא... ועדיין אני יותר מהקביים. אני מבשל אפונה לא רע וכשהייתי נוהג אז גם הייתי נהג זהיר מאוד, אפס תאונות בכל ה-7 שנים שנהגתי מכשהוצאתי רישיון בגיל 20 ועד לאחרונה שנאלצתי לנטוש את ההגה. אפילו בoקo אני מניח שאני לא רע בכלל, לפני שהתרופות גרמו לי לאימפוטנציה קשה היה לי את ה-"בראטווארסט" הכי עבה וארוך וכיפי שהיה אפילו למי מהחברים שלי. עכשיו באמת אני לא יותר מסתם נכה, כי אפילו לזרוק זבל לבד אני לא יכול. אני צריך להלביש את שקית הזבל על הידית של הקב ולבקש עזרה מזרים שיפתחו את חדר הזבל בשבילי כי הדלת כבדה והמקל לא יכול לתפוס אותה. יש בזה הרבה מתסכל, הרגשה כזאת של להיות תלותי, ועוד בזרים, היא הרגשה נוראה. לכן לפעמים אני מבקש מבת הזוג שתעזור, אבל לא תמיד יש לה זמן או יכולת, אז בשאר הזמן יש כמה שכנים בבניין שהם נחמדים והם עושים את הטובה בכל זאת.

7:30 זה הזמן לעלות לגבפנטין 600 וזה אומר שיום חדש התחיל.

מקווה שהיום הזה יהיה הרבה פחות נורא מאתמול...