אני לא יודע איפה כואב לי יותר, בנפש או ברגליים.

הנפש שלי שורפת יותר מדי שנים, אבל זו שריפה שקל לכבות. הדרך "לעשות" שלא יכאב בנפש, היא פשוט להתרחק מכולם, לבנות חיים כמה שיותר בודדים. מדי פעם צריך להסתמך על אנשים ומדי פעם צריך להיעזר בהם, אבל לא חייבים להיות תלויים בהם כדי לחיות, וגם אם כן חייבים, לא חייבים להיקשר אליהם או להיפתח בפניהם - כל מה שצריך זה לשלם להם כמה שהם רוצים או צריכים עבור השירות שאני צריך מהם, ולסיים את הסיפור בצורה די קורקטית: בוא תעשה עבורי X ותקבל Y, תן-קח.

הרגליים שלי שורפות, וזה לא מהליכה ארוכה מדי. זה כי פשוט שרוב הכאב בנפש ורוב מה שדחקתי לפינות החליט שבמקום להכאיב לי בנפש, יכאיב לי בגוף. אם אצליח להסתדר מנטלית עם הכאב, לא אצליח פיזית. כאילו הגוף דורש "תשומי" בכוח, ומוציא אותי סהרורי והזוי שמתלונן על כאבים שאין להם מקור.

לפעמים הנפש צורחת מבפנים שהיא צריכה רוגע קצר, זמני. אני לא יכול לספק לה את הצורך הזה. אין לי במי לבטוח שיעזור לי להשיג אותו, אין לי איך להשקיט אותה. בתגובה הנפש נוקמת דרך הרגליים. הרגליים מתפתלות, צועקות כאב, שורפות, דוקרות, מדגדגות, מענות אותי עד שאקום מהמיטה ואפסיק לנוח ואתחיל לשוטט כמו משוגע בבית. בסופו של דבר תמיד הרגליים מנצחות כי עדיין לא הגענו למינון שישתיק אותן.

הבעיה המשמעותית בכך שהרגליים דורשות תשומת לב היא שאו שזו מחלה אוטואימיונית שאולי תחלוף מתישהו עם טיפול כלשהו ועד אז תתיש אותי למוות, או שזו מחלה שאין לה הסבר ברפואה המודרנית, וכך או כך הניורופתיה תזרוק אותי מוקדם מהצפוי לכיסא גלגלים.

הפסקתי להילחם בכוחות גדולים ממני. אני רק רוצה ללכת לישון כמו כל בן אדם נורמטיבי ומוכן אפילו לחלום סיוטים כמו פעם... מוכן אפילו לצרוח מתוך שינה ולהרביץ לאוויר, רק לישון.