שוב ירדנו למקלט. הפעם נלחצתי במיוחד ולא שלטתי על הרעד שתקף אותי בעת השהות במקלט. התחברתי בגופי וזכרונותיי במלחמת המפרץ הראשונה, בה ישבנו בחדר האטום. כנראה המתח הרב שהצטבר לאחרונה נתן את אותותיו בי, ואולי עדיין מושפעת מחוויה עוצמתית שעברתי היום בעת ביקורי בתערוכה מיוחדת, שהותירה אותי עם גוש דמעות בגרוני ועם תחושת עצב עמוקה של אובדן גדול כל-כך לעמנו. תערוכה הנקראת "בשנה של תקווה". זהו בניין בן 3 קומות המיועד להריסה, שאליו נכנסו כ50 אומני גראפיטי קישטו כל חלק אפשרי בבניין ויצרו תערוכה מלאת כאב, זיכרון ותקווה. הציורים מבטאים את יום השנה ל-7 באוקטובר בציורים, בשירה ובמשפטי העצמה.

בחודש ספטמבר, לאחר חופשת הקיץ הארוכה, שבנו לצעוד בשביל ישראל. למזלנו, השנה אנו צועדים בהרי ירושלים המרגשים ביופיים. המסע הראשון שלנו החל בקיבוץ "פלמ"ח צובה", המשיך ל"עין סטף" והסתיים ב"עין כרם".

המסע השני החל בביקור מרתק בכנסיות הממוקמות ב"עין כרם".

לאחר מכן התחלנו את הצעידה ל"עין לבן" שם סיימנו בשכשוך מרענן במי המעיין.

גולת הכותרת הנפלאה עבורי, שזכיתי לחבק את נכדי הראשון. זהו אושר הצרוף המתלווה להרגשה מיוחדת במינה של אהבה.

קצת על המשותף לנו. בשנים האחרונות חשתי שיש לי ירידה בזיכרון ובשליפת מילים ובלבולים במתן תורים ללקוחותיי. בזכות תלונותיי לרופא הוצע לי לעבור אבחון קוגניטיבי נרחב ותוצאותיו היו חד-משמעיות: ירידה ביכולות. הוצע לי אימון שבועי של 20 דקות במחשב הביתי, אימון שלרוב תסכל אותי אבל המשכתי להתעקש, התוצאות הפתיעו אותי.

מרגישה חובה לשתף במבחן שנערך לי החודש. התבשרתי שיש שיפור משמעותי ביכולותיי הקוגניטיביות. ברור לי שלא אוותר על התרגול. יש שכר לעמל.

מאחלת בריאות
אריאלה