אז עד כו בשתי הפוסטים הראשונים שלי הצגתי את הצד הפנימי שלי שבחיים לא שיטפתי באמת לאף אדם וזה צד פסוכופתי כפי שניתן ליהבין מימה שכתבתי אבל צריך ליזכור שאני לא קמתי בבוקר ככה זה קרה לי עם הזמן מאז גיל אפס תמיד הרגשתי שונה שאני לא כמו כולם שמשהוא בי דפוק הבנתי שאני גיי ואז הייתי "ילד מיטריה" ואז יום יום לא רק בבית ספר גם בריחוב אנשים קיללו וצחקו עליי והיתפתח עצלי הצורח לירצוח ולהתאבד המחשבות האלה איתי מגיל 13 מאז כבר היו לי מלא מחשבות מאוד ✨️גרפיות✨️ ואני באמת מאשים אך ורק אותם אני לא הבעיה אני רק רציתי ליחיות בשקט ועכדיו כבר לא בא לי ליחיות אבל יותר לא בא לי שהם ינצחו אם אני ימות ליפני שהם ימותו זה יהיה הניצחון שלהם אבל אם הם ימותו קודם אני אנצח גם חדוב ליזכור שזה התחיל בגיל 13 בגיל 12 סתם שנאתי את עצמי טוב גם אחרי גיל 12 אבל כל הזמן הזה היו לי גם רצונות ושעיפות רציתי לעשות בגרות ולהצליח בחיים לימצוא אהבה ושום דבר מיזה לא קרה אני בן 20 בלי בגרות בלי עבודה בלי עבדה ובלי כלום אני לא אוהב ולא מיתענין בשום דבר הכל ניראה ריק וחשוך במיוחד