זה לא מכתב התאבדות.
אני שוכבת כבר שעתיים במיטה ולא מצליחה להירדם.
חושבת למי לפנות ולא יודעת.
אני חושבת שרוב האנשים לא יודעים כמה אני חלשה מתחת לשיריון ולמראה של הבן אדם החזק. אני חושבת שאני לא רוצה שהרבה אנשים ידעו. אבל אז, בשעה כזו, למי אני פונה?
הבטחתי לחבר שהוא לא יכתוב מכתב פרידה לפני כניסתו לעזה ואני לא אכתוב מכתב התאבדות.
אז זה לא מכתב התאבדות.
אני חושבת שכבן אדם, ביום יום ה׳רגילים׳ קל לי להיות עם מסכה, קל לי לשמור על עצמי- אני גם לא רוצה שאנשים ישאלו שאלות וגם כל התגובות או החוויות שלי נובעות ממשהו יותר עמוק ולמי יש כוח להסביר עכשיו מה קרה לי בגיל שש?
אבל ברגעים כאלה, שאני צריכה, אני רוצה שיהיה את המישהו הזה, שיבין אותי בלי מילים, שידע שלא טוב לי וידע שהוא צריך לבוא, לשלוח חיבוק. אני רוצה שיהיה את המישהו הזה שאספר לו מה אני מרגישה, ולא יתחיל לנתח או לשאול שאלות מכווינות, אלא פשוט יהיה שם.
אז זה לא מכתב התאבדות. זה מכתב על הלבד.
