יש לי כל כך הרבה בראש, כל כך הרבה על הנפש. אני לוקח את הכדור כדי להחזיק את עצמי בחיים וכדי לברוח מהמחשבות ומהחרדות וזה לא חיים, אבל אני אפילו לא מצליח למצוא את המילים לומר את מה שרודף אותי, את מה שמטריד אותי ומציק לי ושואב לי את הכוחות. אתמול בלילה לא ישנתי והיום לא אכלתי, וזו לא הפעם הראשונה בחצי השנה האחרונה שזה קורה - לפני כמה חודשים זה קרה על בסיס כמעט יומיומי. אני ממש רוצה לדעת איך אוכל לקחת את כל המחשבות שלי, את כל הכאב, ולהפוך אותם לטקסט מבלי להרגיש שזה מטומטם מדי או פתטי מדי או יותר מדי, עבורי, עבור מי שיבזבז את הזמן שלו עליי...

בתוך עצמי אני כמו סיר מבעבע וכל פעם הוא קצת גולש, אבל אני פשוט לא מסוגל לדבר, לא מסוגל לצעוק. כאילו משהו בתוך עצמי סותם אותי, אומר לי- "גם ככה לאף אחד לא אכפת, ובין כה החיים ממשיכים גם בלי שמה שיציק לך יעניין מישהו", כאילו אני משטרת המחשבות של עצמי - איזו מילה להגיד ואיזו מילה לא להגיד, איך אומרים משהו מבלי להתחרט שאמרתי אותו, איך מסדרים את הדברים מבלי להבריח, איך מסוגלים מצד אחד פשוט לשחרר את הכל החוצה, כמו קיא שיוצא ברצף בלי הפסקה, אבל מנגד שזה לא יהיה יותר מדי, שזה יהיה מתון או מאוזן או איזשהו שיט אחר שאומרים על דברים שקשה לתאר אותם ולדמיין אותם

וגם אם אתעלם מהקושי לפרט את הכאב, גם אם אמצא את הדרך למצוא את המילים, לתאר את הבדידות קשה יותר מלתאר את הכאב, כי כמעט כולם בודדים ומה מייחד את הבדידות שלי - שהרי גם אנשים במצבי יש בודדים בסיטונאות ואני לא מיוחד ולא מחדש שום דבר, ואולי אפילו רק מעורר יותר כאב בעצמי וגם במי שדומים לי, שמוצאים את עצמם באותו המצב כי הם מגיעים מאותו הרקע, ומה אם לי מעט פחות נורא מלהם וזו אצבע בעין, ומה אם להם פחות נורא מלי והם לעולם לא יבינו?

ואולי כדאי כרגע פשוט לא לכתוב אלא לתת לתרופה לעשות את שלה, ולנסות לישון לילה אחד.

לילה טוב