אני מביט בעשן הסיגריה כמו שמביטים בילדים משחקים בגינה, מתוך מקום שהוא זר לתמימות. המקום הזה, השולחן הזה, התקרה העלובה - כל אלה הם רק תפאורה בסיפור שאני נמנע מלספר לעצמי. אני מדחיק אותו בכל ערב, כל לילה.

בצד השני של המדרכה אנשים חדשים ומבטים נקיים. כאלו שעוברים וחולפים במקום במהרה, חלילה שהאורות האדומים ידבקו בעורם. 
בצד שלי של המדרכה, קליפות אנושיות, אני לא יודע אם הם יותר קליפות או יותר בני אדם.

 
כשאני פוגש את הביחד, רק אז אני נזכר כמה אני לבד, כל כך לבד. התחושה הזו היא כמו לנסות להיות רגוע בעיצומו של סופה, כשאתה יודע שאין לך לאן לברוח. האי שקט שלי מהבדידות ומהפחד מהנטישה הם לא סתם פחדים קטנים. הם כמו מכונת כביסה ישנה שמרקדת באיזו דרך סהרורית בתוך הראש שלי, ואז אני רואה את עצמי עובר את אותה חוויית תסכול ושהכל יתפרק כל רגע. ולא יהיה מי שיעזור לי לאסוף את השברים. 

אני לא יכול להתנהל כמו בן אדם נורמלי, זה ברור. אני מתפזר בין הקירות כמו טחב, וכל ניסיון להתחבר לאנשים נראה לי כמו ניסיון להדליק סיגריה רטובה.
הם לא מבינים, ואני לא מצליח להסביר, כל מה שיש לי זה את הכיסא הזה, את הדלתות הסגורות והבידוד שלי.

מתהלך בחושך, מחפש להרגיש משהו, להתחמם, לשכוח קצת את הקור בלילות החמים האלו. אז אני פוגש אותן, את הנשים האלה שמזדמנות ברחוב, עם מבטים שמבינים. לא שופטות. הן כמו קווי המתאר של תקווה שנשברים אל השקט המנחם שבי. אני לא זקוק לתשובות, אני רק רוצה להיות נוכח לרגע, לחוש את המגע הזה, את הכמיהה הזאת להיות במקום שבו שום דבר לא דורש ממני להיות האני שמנסה להיות מישהו אחר.

והן לא שופטות אותי, לא ממש מבקשות ממני להיות שונה ממה שאני. הן כמו חוף בו אני יכול להניח את הראש, לנשום את הרוח, לשכוח כמה אני לא יכול להתנהג כמו כולם. אני יודע, הן בעצמן לא טהורות. אבל לפחות הן לא מתיימרות להיות מה שהן אינן.

אז כן, זה אני והכאב שלי, ורוב הזמן זה די ברור לי איך הכל יתנהל, עד שהשמש זורחת מחדש ומזכירה לי כמה כל זה חסר ערך. העולם לא ימתין לי, ואין לי בדיוק מקום בתוכו. אני מבין את זה, כך זה, וזה בסדר. לפחות אני יודע איפה אני עומד – בין צללים, בין הסיפורים שהיו ונפלטו לעזאזל.