אני עייפה

אני מותשת

יש לי חרדות

אני בלחץ

אני לא יכולה להתקבל לעבודה שאני מעוניינת

אני לא מצליחה למצוא בן זוג

המדינה בבלגאן , טילים, שריפות ואבדות קשות.

אני לבד עם עצמי מנסה להתרחק מהמשפחה שלי ובאותו זמן אני רוצה לסוע אליהם ולקבל חיבוק אוהב ותומך אבל זה לא יקרה. אם אני אספר איך אני מרגישה, אמא שלי תמצא את המילים שיגרמו לי להרגיש עוד יותר גרוע.

סופסוף התחלתי ללכת לחדר כושר, סופסוף אני לומדת עוד שפה, סופסוף התחלתי לתחנן חופשה האם זה שוב יתפורר בגלל המצב?

הדיכאון שוב נכנס ואומרת לי "למה את בכלל מנסה"

כל יום זה מלחמה לראות את הטוב. להיפגש עם אנשים אחרים, מלחמה לשפר את עצמי, לטפל בעצמי.

כל יום אני קמה ונלחמת לא להגיד : לא הולכת לרופא, לא נפגשת עם אנשים, לא צריכה חדר כושר, אם אמות אז אמות.

מדיטציה ומיינדפולנס עוזרים בגדול ולידם יש גם כדור שיתן קצת קיק. והמפתח לנצח במלחמה הזאת כל יום זה מודעות עצמית, לעקוב אחרי הרגשות והמחשבות שלי.

אני לא מאמינה שהמצב הזה נמשך שנה והסוף לא נראה באופק...מתפללת לסוף טוב