"ישששששששש...." נמלטה מפי צעקה חזקה, בעת שחזרתי הביתה , משחייה בבריכה השכונתית.

השמחה שאני חשה בימים האחרונים מיוחדת לי ולסיפור שלי.

נולדתי באשקלון ליד הים. אהבתי את הבילוי בחוף, והתאהבתי במגע המים על עורי. מאז הרביתי לשחות. לימים בבריכה הממוקמת קרוב לבית. שחיתי שנים. כמעט כל בוקר.

חיכיתי בכל פעם לתחושה של רגיעה שנסוכה בגופי בכל פעם מחדש.

תמיד אמרו לי שאני שוחה כמו דולפין, ואכן כך הרגשתי כך.

בטיולים לא פסחתי על אף שלולית קטנה כגדולה: בריכת הקצינים, חורשת טל, ה"סחנה" ועוד.

חלפו השנים. כשלפתע הגוף שלי השתבש לחלוטין וחיפשתי מענה מהרופאים.

בתחילה אמרו שזה פסיכיאטרי. שאקח כדורים והכול יעבור.

שמחתי והתחלתי לשחות באובססיה כדי להוציא את זה מגופי.

הגדלתי לעשות, צלחתי את הכנרת, שהרי רק אדם בריא מסוגל לגמוע מרחק כל-כך ארוך בשחייה.

המשכתי לחפש מזור לגוף שלי , ולשמחתי מצאתי את המקום הנכון לשם כך: בית החולים "שיבא" בתל-השומר. מייד בהגיעי אובחנתי כחולת טרשת נפוצה, מצויה בהתקף קשה.

טופלתי. נאמר לי שאני מתחילה במצב פיזי טוב.

הבנתי שעליי להמשיך לתפקד כבריאה. להמשיך לשמר את החוסן הפיזי ואת החוסן הנפשי שלי.

המשכתי במסורת השחייה וגם בהמשך צליחת הכנרת, שהאושר שחוויתי בעת שובי ממנה הביתה הוא שנותן לי כוח להתמודד עם המחלה ומאפשר לי להמשיך בכל מאוויי.

9 פעמים הגשמתי את תוכניותיי. עד לבוקר אחד בו האהבה שלי למגע המים נגמרה בבת אחת.

בעודי שוחה לא יכולתי להבחין אם אני על הגב או על הבטן. תחושה מוזרה שגררה בעקבותיה מפגש כואב מאוד של ראשי עם דופן הבריכה.

בנוסף, חשתי את מגע המים על עורי מעייף במיוחד, והתפתחה לי סלידה ממים. לא יכולתי עוד לראות בריכות שחייה.

המקלחות הפכו למשימה קשה ומעייפת. מגע של כל טיפה נתן לי תחושה שהשריר חלש.

ויתרתי בקלות על אחת מהאהבות הגדולות שלי ולהפתעתי לא חשתי כלל רע. לא הרגשתי געגוע ופניתי לעיסוקים אחרים.

חלפו להן 10 שנים בהן צעדתי, רכבתי על אופני הכושר, צעדתי בשביל ישראל , ובאותה השנה התוכנית סבבה את הכנרת.

בפעם הראשונה שצפינו באגם נחרדתי מעצם המחשבה שעשיתי זאת. בהמשך התיידדתי עם הנוף היפה.

הפעם האחרונה שהתבוננו ממעל על האגם היתה הגורלית עבורי, כי לפתע חשתי געגוע לתחושת החוזקה בעת סיום המשחה.

שם, נפלה ההחלטה לנסות לשוב לאותה עשייה.

בשנתיים האחרונות עשיתי זאת עם שותפי למשימה.

אך עדיין לא חשתי שאני נכונה להמשיך לשחות כפעילות קבועה.

ברגע שסיימנו, נטשתי את הבריכה עד לשנה שאחריה.

השנה היתה קשה עבורי הטרשת הרימה ראש ,חשתי עייפות, כבדות, קשיים בקימת הבוקר וכו'.

החלפתי טיפול ומחשבותיי על פרישה החלו להטריד את מנוחתי.

החלטתי לשאול לדעתו של שותפי לצליחה האם נתחייב שוב לצאת להרפתקה. תשובתו של החבר לא איחרה לבוא. "בוודאי! מחכה לזה." 

הבטחתי להתחיל להתאמן, כשעדיין לא ידעתי את הבאות.

אני כמו שאני, מבטיחה ומקיימת.

בשבוע שעבר, שרקתי את "שריקת הפתיחה". חנכתי את הבריכה. לא ידעתי שמצפה לי הפתעה.

גלשתי אט-אט לבריכה בעת הכניסה למים חשתי את מגע המים מלטף אותי ברוך ובאהבה. חדוות השחייה שבה אליי. לראשונה מזה שנים רבות חשתי כמו פעם.

עכשיו ברור לי: השחייה שבה אלי!

המסקנה היא לעולם לא להתייאש.

בריאות לכולם.

אריאלה