לט הכל שחור ולבן, יש גם ורוד, וסגול, וירוק, וכחול, ואפילו חום.

אבל כשמגרים את המלץ הקטן שבי יותר מדי פעמים, הוא שוכח את הדיפלומטיה הצבעונית של הגזלייט, ופורש את האמת בפרצוף בלי מסננות. זה מה שאני מרגישה שקרה לי מול פרספונה והאדס, מול מקום העבודה, וגם מול מרפאת הברהן.

אני מודה, להתפרץ ולהביע תסכול לא מהוטל. זה לא בהכרח חכם. אבל אני חסרת אונים מול טרלולים וחוסר הגינות. מול שקרים וגזלוטים אני מאבדת את השקט. 

יצרתי קשר עם אשת טיפול פרטית. ולא הצלחתי להגיע אליב. אני חסומה. הלכתי לנטורופת במקום. אבל כואב לי, כואב לי הכל. אני פגועה מאוד, זה בלתי נסבל.

זה מצחיק שניגשתי לעולם הטיפול בלי טיפונת של חרדת נטישה ובעיות אמון, ודווקא המערכת מעוררת אותם בי.

אני רוצה לצרוח בקול רם: הצילוווווווו, אבל מי ישמע אותי בלי מניפולציות?

לפחות רופאת המשפחה שמעה את הסיפור שלי, הזדעזעה, ותפנה בעזרת השם לסיוע. 

אני מחזיקה בלב שכל האנשים הללו פשוט נועדו לזרוק אצי החוצה מהנורמה. זו עזרה גבוהה.

אבל למה כל כך כואבת?