עם השנים אני הופכת למודעת יותר להתנהגויות שהן תוצר של פגיעה, זה כבא הגיע למצב בו אני צוחקת על הדברים, אבל שום דבר לא באמת מצחיק אותי בזה שהדברים חוזרעם על עצמם. שהתגובות שלי לזה שכשאיש טיפול פוגע בי, באמון שלי, ברגשות שלי, בגבולות שלי, הפזמון חוזר, ואני מייד מתחילה להרגיש רגשות עזים של געגוע לדמויות גבריות פוגעניות בחיי ו/או דחף בלתי נשלט ליצור איתן קשר, ו/או דחף בלתי נשלט לכתוב להן מכתבים ארוכים ממוססי לב.

חושבים שאני צוחקת?

לפני חודש הבת של אמא שלה הכריחה אותי לדבר על למה הטיפולים לא מצליחים, והסברתי המצב, במיוחד הבירוקרטי והכלכלי, וניכר מאוד שלא רק שהיא לא מאמינה לי וממשיכה לדחוף את אספקט בעיות האמון (שאני לגמרי לא מאמינה בו, כי בחייאת, אנחנו יושבות בחדר אחרי 3 מטפלים פורצי גבולות, ואחרי עשרת אלפים פעמים שהיא פוגעת בי. ואני כמו כבשה תועה, ממשיכה לחזור למרעה, שמלא בחיות טורפות. שהן ייצוג שלה), היא למעשה בכלל לא מאמינה בנרטיב שלי ובסיפורים שלי, וכופה עלי שיחה ואז אומרת לי "אני לא הפלסטלינה שלך שתעצבי אותי איך שאת רוצה", במרחב ששייך לי!!! לנושאים שחשובים לי!!!!!!!!!

אז אחרי זה הלכתי לכתוב מייל לעמרי.

זה לא היה נוקב מדי. 

סתם משהו בפסקה קצרה שאומר: "שלום, עבר זמן, יש דברים לא סגורים אשמח שנפגש". הוא לא ענה אגב, ובפעם הקודמת בה זה קרה לי, הוא כתב לי שאני מטרידה אותו, אבל אז כתבתי לו מכתב שהטא בעצם סוג של פוסט של בלוג בכלל, והייתי יותר מדי רגשנית, ויותר מדי לא מבינה שאדם שחתך אותי בבום בלי הסברים אחרי שנה וחצי יחד, מן הסתם לא ירצה לשבת לשיחה. לדעתי האיאוע שהוביל לכך החה משהו במשפחה. או מארק. או העוסית הקודמת, יעל, זו שגרמה לי לגמגם. אבל אז עוד לא כל כך הבנתי שזה מה שאני עושה, היום אני כבר יודעת וקולטת.

הבעיה היא שאני הרבה פעמים כל כך חזק בתוך הלופ הזה, שקשה לי להבחין שבפועל אני מנסה לקבל יחס מגורם פוגע מוכר, או לטפל בפגיעה "מוכרת", כדי להעסיק את הראש במשהו שהוא לא המיסוס הפולשני הזה לרגש שלי, לשרוד פגיעה מאדם בהווה, באמצעות חיטוט בעבר.

אדגיש שאני ככ בכעסים על המילים ואיך שהם מדברים ומתייחסים אלי שם, במכון שיקום; הם לוחצים לי חזק על חרדת הביצוע, עם הרגשי והאיומים עם החוזה.

אז שבוע שעבר, אחרי עוד פגישה עם האדס ופרספונה, ותוך כדי נסיעה, תפסתי את עצמי מנסחת בראש מכתב הוקרה והערכה לרתם, על זה שהוא הראה לי איך קשר צריך להיראות, וכמה שאני תמיד מסתכלת לאחור ומשווה אליו... ושאני מתנצלת על היחס הקשה שנוצר כי לא ידעתי לתקשר... ושאני ממש שמחה שהוא התחתן ומצא לו בת זוג, ושאני אשמח שנהיה חברים... ושהאולי הוא יכול לשדך לי חבר... ושאני ממש רוצה שהוא ידע שיש לי רשיון נהיגה (בדיוק עברתי ליד הבית שלו מה שעורר את הרפרור. דאז הוא רכש עבורי מבחן תיאוריה, ודי דחף אותי לנהיגה).

ממש מכתב סוחט לבבות מעורר דמעות, ולחלוטין, לחלוטין הייתי בטוחה באמיתות הדברים, והאדרתי ושיבחתי אותו בראש, והאמנתי במאה אחוז (מצחיק, אני יודעת) שזה רעיון נהדר!! נהדר!!! לכתוב לו את המכתב הזה!!

ההבדל בין המקרה הזה, לבין המקרים עם מארק ועמרי, הוא שברוך השם, רתם ואני הכרנו כשהייתי בת 19, והוא תכלס נשוי, אז אהיה די הזוייה ופוגענית בזה שאצור איתו קשר מעבר לקשר ההסוליצינציוני שיש לי איתו בדמיון, ועם כל אחד שאני פוגשת בעצם, כי הרי הרגעים נחקקים אצלי כאילו סיימנו לדבר אתמול (זה מאוד ADHD/CPTSD/ASD- בחרו את האחד-  מצידי, ואני מודעת לזה), אבל גם קלטתי שזה מוזר שאני נופלת עליו אחרי למעלה מעשור. כאילו, הוא לא מבין את התחושה של קיפאון זמן וחוויית רגעים כאילו שהם התרחשו עכשיו. כולל הרגע הזה בכיתה ד כשהערתי הערה לא במקום לחברה. אז תוך כדי נסיעה ירד לי האסימון שאני בתוך טלטול ונשמתי עמוק והפעם, ברוך הבורא, לא כתבתי כלום.

אבל הייתי כפסע.

לפני חצי שנה הבתשרלועה עשתה לי חרא. אתם יודעים מה עשיתי? חזרתי למארק. ואז נאלצתי לכתוב פה שאני בדיכאון קליני. רק במיטה, לא מסוגלת לנןע. למה? כי מההערה הנוראית ! נוראית שלה! שחצתה את הגבולות, עליהם הסכמנו מראש! החלטתי שאני ממש מאוהבת במארק, ושקשה לי בלעדיו בחיי, ומה זה נורא בכלל ליצןר קשר? הנה, הוא כתב לי יום הולדת שמח בפורום! למה לא לדבר? זה הרי רק לדבר! ומארק לא רק מדבר איתי. מארק משתמש בי, בגוף שלי. שולח מסרים מבלבלים, במקום להגיד שהוא פשוט נמשך לגוף שלי אבל אין לו כל רגשות רומנטיים כלפיי ולכן הקשר הזה נואל. הוא משאיר אותי עם סימן השאלה, עם החביבות, עם כאש הקטנה, ולכן אני נשארת. הרי הוא רומז שיש אפשרות כזו, לקשר. אבל מתנהג אחרת.

והחלק הנורא באמת. זה שאני אשת שיווק מעולה, לא רק לעצמי. גם לאחרים. מכתבים עג מכתבים שכתבתי עליו בבלןג. כמה ששבר לי את הלב ושהוא חסר לי. זה היה נכון בהתחלה, אחכ זה הפך לזה. לפצע שחזור, לסכין שאני משתמשת בה עמ לדקור ולהעניש את עצמי כשמישהו מיחסים מכוננים פוגע בי. אגב, פעם ראשונה שהבחנתי בזה קורה בלייב, התרחשה בשיחה עם מוקדנית של ער"ן, אחרי שאמא שלי סיפרה לי מה היא חושבת עלי.

וככה, אני גם מצליחה לסחוף אנשים, בנחרצות שלי, בשיקול הדעת הקלוקל שלי, הרי אנשים תופסים אותי ברת סמך. אז גם לא נשאר מי שינער אותי ויגיד לי שזה קורה זה מטומטם, אני מודעת לזה! אבל לא בהכרח מודעת לזה שזה מה שמתרחש באותו הרגע.

נוסיף חטא על פשע ונציין שגם אין מערכת שיקומית טיפולית שתומכת אלא רק כזו שזורעת הרס, ואני צריכה ללמוד את הדברים בעצמי. לבד. בזמן שאני חווה קשיים מעצמי, מהמערכת ומהיחסים המכוננים.

והחלק הכי מתסכל, הוא שאני לא יכולה לענות לפרספונה ולהאדס (העוסים מהשכול) הם ממזערים את הנזק שהם יוצרים, מקטינים אותי, גורמים לי להרגיש אשמה ומטומטמת, מפעילים לי את חרדת הביצוע ואת הרצייה האוטומטית ומגזלטים אותי, והם שניים עלי, אבל גם 1 מהם זה מספיק כדי לטלטל, אני הרי משילה שם מגננות כדי "לשתף פעולה".

ואם אני אענה, הסייקל הזה של ההתנהגות שלהם ממשיך,

אז אני לא עונה, לא עונה בכלל, למה לחוות את הכאב הזה? אז אני מושתקת. אין לי יכולת להתנגד. ככה אני נוחה להם. כשאני רובוט שעושה בדיוק לפי ספר החוקים האדיוטי שלהם. 

וכששותקים ואין עם מי לעבד? האירוע לא נסגר.

ונחשו מה קורה כשאירוע לא מקבל עיבוד וסגירה?

נכון.

נוצרת טראומה.

אז נמאס לי.

ונמאס לי מלהחזיק אשמה על אירועים שנגמרו מזמן. זו עוד תופעה הזוייה, אני אזכור את הפעם ההיא ש... כשהייתי בת 4, כאילו זה קרה לפני דקה.

או הדחייה. ואו!

קלטתי כמה חזק אני תלוייה בלהיות רצוייה ונחשקת. הייתי היום בחתונה וחוויתי את זה לייב. מבחינתי אין סננים. כולם נהדרים. כולם פוטנציאל, רק שיסתכלו עלי וירצו אותי. ואם לא מתחילים? אני לא מספיק יפה, וישר זו דחייה מינימום ברמה של מה שמארק עשה לי במשך שנתיים וחצי. הייתי פעם ממש נכנסת מזה לדיכאון! ממושך! עד שקלטתי את הדמיון בין המקרים, והבנתי את המנגנון.

או, כשאני מתתנתקת כי יש תאורה לא טובה, רעש חד או דחייה, או כפייה... דחייה חח בת דודה לא רוקדת איתי! יאללה ניתוק! ילד דודן רוצה את החברה שלי ואני פחות... יאללה ניתוק!!

אין לי כח לעור שלי.

זה משעשע מהצד, אבל זו אני  ממש ממש אני. וזה מחסום מאוד גדול בשבילי להתפתחות אישית. קשה לי להיות, אז קשה לי להיות מול אנשים, בטח שמול עצמי. אז אני בורחת מרוב בושה/דחייה ומתחבאת במיטה עם הפיל והכלבה ומחכה שהיום יעבור.

איך מרפאים את שירה הקטנה בת ה4?

הציור שלי, באמצעות AI.