השטח קטל הזה במסווה תל עפר במסווה שביל.

בשקע הייתה תלתלית מקובעת ופרוסה לאורך עשרות מטרים. במקור היא הייתה מגלוונת ובוהקת, אבל השחרנו אותה. 

באחד הלילות, באחת השעות, כשכל מה שהיה זה חושך, שמענו גם צעידה.פעולה של ניוד עצמי על פני הקרקע בעזרת גפיים, כאשר כל אירוע כזו של תזוזה במרחב הייתה מלווה בצליל של אבני חצץ נדחסות ומוסטות מכח האינרציה של אותו אוביקט בגזרה.
 

אז חיכנו רגע אחד ואחריו עוד רגע, הצעדים התקרבו ואיתם גם החצץ שתחיל להתפרר מדופן השביל לרגלי התל.
 

הצלילים הרציפים של הצעדים התחלפו די מהר ברעש מפולת סלעים. לפני שהאבן האחרונה הגיע לתחתית הרעש הוחלף פעם נוספת בזעקות.
 

לקח לנו רגע, אלו היו נעירות של חמור. כזה שכנראה היה עייף מדי לשים לב לצעדים שלו, כזה שרק נע קדימה ולא ידע לאן.
 

את המעט אנרגיה שהיית לו הוא השקיע בלחלץ את עצמו מהתלתית. זה היה מיותר. המאבק שלו שיפר את אחיזת הברזל שחפר לו בבשר.
 

הקרב שלו אל מול התלתליתל ארך בערך כחמש דקות, חמש דקות נוספות עד שהוא נדם. עשרים דקות עד שהבריזה הייתה מהולה בריח רע.
 

כהשמש יצאה והראות לאופק הייתה מבטיחה, יצאתי לראות אותו. אני לא חושב שהוא ידע שלברזל לא אכפת ועכשיו לזבובים אכפת.

רציתי לכתוב משהו על זה שאתה משהו, עד שאתה לא, ואתה הופך להיות משהו של מישהו אחר.