היוש. לונג טיים. כמו אוורי טיים.

אז הוצאתי קאבר. לא זוכרת אם כתבתי על זה כבר פה או לא. והוא טפו טפו מצליח ובסדר וטוב, טוב, טוב לי על הלב (בערך).

מנסה להכיר א.נשים חדשים. היו הפתעות. כל מיני אנשים גם מתמודדים וגם שלא. 

אני חושבת שמעולם לא הייתי שלמה יותר עם המחשבה שאולי אחיה את חיי בגפי. מבחינה זוגית. לא אדחה אדם מדהים שיהיה המאהב הכי מושלם בעולם בשבילי, אבל אני בהחלט מרפה. וזו הרגשה טובה. כי אני לא כל אחת - ותסלחנה לי הבנות שקוראות כאן, אני לרגע לא אומרת שכל מי שהיא לא אני היא "כל אחת", אסביר:

אני כנראה "עובדת" בצורה מה זה לא נפוצה. אחרת, איך תסבירו את זה שאני לא מוצאת? ושאני לא מתרגשת? ולא ניצת אצלי בלב משהו? מעבר לחארות ולילדים (אפילו לא גברים) שהאינטליגנציה, הן הרגילה והן הרגשית שלהן בקאנטים, יש כאלה שפשוט אני לא מוצאת שום קשר ביני לבינם. שלא לדבר על לקשור את העתיד שלי, גם אם הקרוב, בשלו.

אני יכולה לשבת עם בחור בסו קולד דייט, לדבר, אפילו לצחוק, להתעניין, להקשיב ושיתעניינו בי, ואני, פשוט לא זז לי כלום בלב. שום דבר. אפס. לא אוושה, לא דופק מואץ, לא רצון להתכרבל או לשים ראש על כתפו או להתקרב לחיקו. לא רצון אפילו להחזיק ידיים. פשוט לא. האם נסגרתי? נאטמתי? האם אני מצפה לחזק הזה שיידע איך לגשת אליי? לפצח אותי? 

יש דבר כזה תהליך הפוך, כמו בנג'מין באטן, שפרח הופך להיות ניצן? קפוץ, סגור, נכלם.

לא יודעת. אבל זה באמת כבר בסדר. כי אני לא יכולה להתנהג כאילו אני מתלהבת כשאני לא. ואני לא יכולה לשאת את זה שיסתכלו עליי כאילו אני לא יודעת להעריך דבר. כי פאק איט, אני הכי מעריכה בעולם, אבל את מה שמצליח לגעת בי. משהו בראש שלי רוצה להגיד משפט שיתחיל במילים "זה לא שאני סנובית, אבל" ואז אני חושבת 'אבל אחושרמוטה אין פה 'אבל' '. אז זהו, שלא. אולי אני כמו בשיר של שרית חדד? אני לא מתנשאת ולא לוקחת כל מה שאני מוצאת. נראה לי שאחרות מצאו הרבה לפניי את מי שכן כדאי לקחת ולשאת, ושיישא אותן. וזה יפה ומדהים ומהמם ושיהיה לכל הזוגות אושר ועושר, אמן. שבתים לא יתפרקו, שילדים יצמחו, שירוו נחת, שיתפתחו ביחד. אבל איפה אני ואיפה זה? לא יודעת. וואלה, לא יודעת.

אין לי בעיה לישון לבד בלילה, כי אני לא צריכה שמישהו יחבק אותי. יש לי אותי.

ובלעדיי, אין לי כלום. אז מי שלא תהיה, קח את הזמן. כשתגיע, נדבר. עד אז, תעשה כמוני. 

04:15