אני כותב לכם ממקום של כאב. זוכר תקופות ארוכות של ישיבה בבית ללא עבודה, נדידה בין עבודות זמניות ומשברים, חוסר יציבות תעסוקתית. וכל הזמן, התחושה ש"נופלים בין הכיסאות" כשמדובר בעתיד שלנו, מקבלי הקצבאות, ביום פרישה.

הבעיה:

במדינת ישראל קיימת חובת פנסיה חובה, אך היא אינה חלה על מקבלי קצבאות נכות. משמעות הדבר היא שביטוח לאומי לא מחייב אותם להפריש כספים לטובת פנסיה מקצבת הנכות שלהם. כתוצאה מכך, רבים מוצאים את עצמם ללא כל מקור הכנסה משמעותי בגיל פרישה, מלבד קצבת הנכות הנמוכה.

ההשלכות:

המצב הזה גורם למצוקה כלכלית קשה עבור רבים. נכים רבים מתקשים לקיים את עצמם בכבוד גם בזמן עבודתם, וקשה להם עוד יותר לחסוך לפנסיה. כתוצאה מכך, הם נאלצים לחיות בעוני ובחוסר ביטחון כלכלי גם בגיל מבוגר.

הקריאה לפעולה:

מדוע המחוקק לא מחייב הפרשת תגמולים מקצבת הנכות? הרי ברור שרבים מהם לא מסוגלים לעשות זאת בעצמם, בין אם בשל נכות פיזית או נפשית, ובין אם בשל חוסר יציבות תעסוקתית.

הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות ותבטיח שגם מקבלי קצבאות נכות יוכלו לחיות בכבוד ובביטחון כלכלי גם בגיל פרישה. ניתן לעשות זאת באמצעות חקיקה שתטיל חובת פנסיה על מקבלי קצבאות נכות, תוך מתן הקלות וסיוע כספי לאלו שמתקשים לעמוד בה, ובנוסף על כך על הטבות מס משמעותיות עבור מקבלי קצבאות שמפרישים צבורה מקצבת הנכות שלהם.

לסיכום:

הפרשה לפנסיה היא צורך חיוני עבור כל אדם, ובפרט עבור אלו שמתקשים לדאוג לעצמם כלכלית. הגיע הזמן שהמדינה תפעל להבטיח שגם מקבלי קצבאות נכות יוכלו לחסוך לעתיד ולחיות בכבוד ובביטחון כלכלי גם בגיל פרישה.