אומרים שהנפש שלנו מסובכת וקשה להבנה. יש שחושבים שאם יפענחו את הבעיה ויבינו אותה, גם יוכלו לטפל בה. אבל לא תמיד גם כשנמצא מקור הבעיה, עמוק בתוך הפסיכולוגיה של האדם, עדיין הדרך לריפוי פתוחה. מסתבר שמחלת הנפש חוללה בו שינוי פיזי עמוק. גם כשיבין את מקור הבעיה שלו, עדיין ההבנה הזאת, צריכה לעשות דרך ארוכה, מהחוץ אל מעמקי תת התודעה והנפש.

מסתבר שנוצרו שם מחסומים, קונספירציות ותסביכים, ממש כמו מחלת הסרטן ששלחה גרורות. כדי לחזור לעצמו, נדרש לו לחולה, כוחות ואנרגיות חדשות, במקום אלו שאבדו לו. את זה יכול לספק הטיפול הפיזיולוגי, בכדורים. ידוע שכדי שחולה יתאים לטיפול פסיכולוגי, הוא צריך להיות במצב נפשי סביר ולא קיצוני. כדי להיכנס למצב רוח של בריאות, על החולה להאמין בריפוי, לפי הכלל: דומה מושך דומה. חולה רגיל כבר להיות חולה, וגם הידיעה שכל המחלה שלו, הייתה ממקום של טעות בתפיסה הפסיכולוגית, טעות שהתבררה לו כעת, עדיין לא מספיקה כדי להבריא אותו.

המחשבה על הדברים שקורים, היא הדבר שמאמלל אותך ולא הדברים שקורים. השיגעון היחידי זה לא לקבל את הדברים שקורים, גם אם הם גרועים. השאלה היא לא "איך להיות מאושר", אלא "איך לחיות מאושר". כלומר כדי להיות מאושר, אתה צריך לאמץ חיים של אושר. זאת אפשר לעשות באמצעות המחשבה.

הכול עניין של גישה בחיים, של אמונה. עד שהאמונה שנטמעה בחולה, על היותו מסכן, לא תשתנה בתפיסת מציאות שונה, הישועה לא תגיע. אדם שנפל לבור זקוק לכוחות כדי להילחץ ממנו ולא מספיק שיבין מדוע נפל לשם. יש בריפוי הפסיכולוגי אלמנט חשוב של אמונה. אמונה שהבעיה בדרך לפתרון, אמונה במטפל... המטפל משול לאותו כדור בעל אפקט הפלצבו...

יותר מכל זקוק חולה הנפש לשינוי. ליציאה מהשגרה של המחלה שלו. לאמץ נקודת מבט חדשה על החיים. לאמונה ולתקווה. הוא זקוק, כמובן, לאהבה. אהבה שתעזור לו לאהוב את עצמו. להוציא את השד מהמחלה הנפשית שלו. לתת לו להבין שהכול בסדר ושהוא בסדר והכול לטובה. הוא זקוק לחמלה. לא לרחמים, אלא לעזרה אמיתית. לומר לחולה שאין מה לעשות, זה לקבע את מחלתו. אומרים שככל שהמחלה קשה יותר, כך משך הזמן שלה פחות והסכנה להיהפך לכרונית פחותה. בדיוק כמו שמערכת החיסון, שמתעוררת בגוף בעקבות התקפה של חיידק או וירוס, כך גם הסבל של מחלת הנפש, מעוררת את הרצון להבראה.

אומרים נפש בריאה בגוף בריא. אבל גם הנפש, כמו הגוף, זקוקה לתרגול, כדי להבריא. עליה להימצא בסביבה בריאה, לא לחזור למחוזות מחלתו. לא פעם, נדרש פה שינוי מיקום, חברים חדשים. ידועה שהאדם מושפע מרעהו. חולה הנמצא בבית החולים, הסיכוי שיבריא באמת, קלושים. עד שלא ייצא לסביבה בריאה וישאף את הבריאות הטבעית של היקום, עד שיתחבר לצד הבריא של נשמתו. שכן הנשמה של כולנו זכה וטהורה, אלוהים אוהב את כולם ולא נוטר טינה או מעניש. אדם הבוחר באמונה, המסוגל להגיע לנשמה שלו, שמאוחדת עם כולם. להשתחרר מהאגו, ולהיות חלק מקולקטיב בריא ויוצר.

לא פעם אישה טובה ואוהבת, תרפא את הנפש. או מישהו שמאמין בך, שמוציא את הטוב שבנשמה שלנו. שכן האדם חייב לאהוב את עצמו, להבין שכמו שהוא באמת, הוא יצור נפלא והבורא אוהב אותו מאוד. הוא ייחודי ואי אפשר לוותר עליו או להתעלם ממנו. שהרי הנשמה שלנו נצחית והיא מאוחדת עם הבורא. ולא צריך לחפש רחוק, בתוך הדת או בעולם המיסטיקה, זה נמצא אפילו בשירים, שכולנו מכירים, כמו "הנה אנחנו והנה הם – שני חלקים בתוך השלם..." כל כך קשה לנו להאמין בזולת, תמיד נייחס לו כוונות נסתרות, אינטרסים ואף פעם לא מבין, שזה פשוט מה שהוא, שכל אחד מציג את עצמו לעולם, כמו שהוא. אבל אנחנו לא מקשיבים, לא לזולת ולא לבורא, שאוהב את כולנו. לוקחים כל דבר באופן אישי, לא מבינים שגם האדם הרע, יש לו סיבות להיות כזה. נסיבות חיים, בעיות בריאות ומה לא. אם אלוהים סולח מי אנחנו שלא נסלח? שהרי הכעס פוגע קודם כל בעצמנו, ולא באף אחד אחר!