בצל חיי אני עומד וצופה בשחיקה איטית של כל מה שאי פעם הגדיר אותי.

פעימות ליבי דועכות, נבלעות לרעשי תופי המלחמה של מחר.

נפשי שהייתה בעברה קדושה לבריאה ובלתי נכנעת, נושאת כרגע צלקות המחייה.רוחה נשברה על ידי הצעדה הבלתי פוסקת של היום.

אני זוכר את הימים של אתמול, האזנתי לסודות שהרוח לחשה לי, צפיתי בארץ כאשר היא דיברה אמיתות עתיקות יומין בכל רשרוש של עלים.

כעת, הלחישות היחידות הן אלה של זרים, לשונם זרה וכוונותיהם אטומות. הם בונים את המונומנטים שלהם מביטויים ריקים ותמרות עשן על עצמות הזכרונות שלי, בלי לדעת את המשקל שהם נושאים.

אני חולם שלא ישן, מנגינה ללא צליל. העט שלי שוכבת רדומה. האצבעות שלי לא הוכתמו בדיו שבעבר נשאתי בגאווה.

האש בלבי מרצדת כעת אל מול עתיד לא ברור. ובכל זאת, אני בינתיים כאן.

זה הבזק של התרסה, סירוב מהדהד להיכנע לגאות השינוי. הדרך מעורפלת ובכל צעד אני מרגיש את המפלה.

אני מביט לאופק ומזהה שאני אחרון מסוגי. על רכס ההר נמצאים אחיי ועבורם אני שותק, כדי להעיד ובלתי נכנע בבדידותי.