יש ברקע שיר של אימג'ן דראגונז. חדש לי לאוזניים, אולי הוא לא חדש ברגיל. "בעיניים עצומות". זה השם שלו. אני מרגישה שאני פתאום יכולה לראות את כל הספקטרום שאף פעם לא ראיתי. את כל האינפרות והאולטרה, והשבירות, שלשם שינוי הן לא רק בקול שלי. הבכי שלי מפחיד, בחיי. הוא יכול להכריז על עצמו כמלך הבניין - על הדירה הוא כבר השתלט. פעם זה היה עניין. צעקות ובכי מהבית שלי היו עניין שגור. מכל הדיירים. בשנים האחרונות זה הצטמצם, ואני השחקנית הראשית. גם בכיינית, גם צחקנית. לפעמים ביחד. בחקנית, אם תרצו.

אני לא יודעת אם חשוב שאכתוב פה, או בכלל, ולְמה. אני יודעת שמהפלאפון יש את התנועה הזאת של שני האגודלים שטופחים על המקלדת טאץ', שזורם אחרת מאשר על מחשב. על המחשב אני מרגישה כמו שאני מנגנת בפסנתר. זה כיף. לרקוד עם כל הידיים והאצבעות. ככה, מהפלאפון, אני מרגישה ששני האגודלים פתחו חמ"ל. שהמטרה שלהם היא שהוא יתפקד, ויוציא לי את הכאב מהנשמה. לפחות קצת, להפוך אותו לאיוז הולוגרמה. כמו לכתוב לו קוד, כדי שייתרגם להדמיה. שיפסיק להיות רק בין כותלי לבי. איזו אמירה לא שלי. אפילו שאני כתבתי אותה, כי הגיתי אותה עכשיו. עדיין.

הלוואי שהעולם היה אשפוז אחד גדול. הלוואי. נתראה בסיבוב. צ'או.

20:06