כדורים פסיכיאטריים?
את המאמר הזה אני כותב לא כדי לשכנע אתכם לקחת או לא לקחת כדורים פסיכיאטריים, אלא באמת לנסות לברר ולבדוק באילו מצבים אני חושב שיש לקחת כדורים פסיכיאטרים ובאילו מצבים ניתן להימנע.
הסיפור של שלומי:
שלומי הגיע למרפאת בריאות הנפש באחד מערי ישראל, והוא שוחח עם הפסיכיאטר על כל מיני "אתגרים" שמלווים אותו, הפסיכיאטר ישר שלף את פנקס המרשמים ומילא את הדף במהירות, בתרופה נוגדת דכאון. שלומי סיים את הפגישה ורץ לבית המרקחת כדי לרכוש את "תרופת הפלא".
שלומי החל לקחת את התרופה שבוע שבועיים ואף שלוש והחל להרגיש תחושות שלא היו מוכרות לו, מצד אחד "אופוריה" מצד שני "עצבנות" ולאחר מספר שבועות החלו להופיע אצלו סימנים של "חרדה", כאשר שלומי הגיע אל הפסיכיאטר הוא טען בפניו שניתן להוסיף כדור נוסף שיהווה סיוע לכדור הראשוני ויפחית לו את רמת החרדה, שלומי התרצה ושוב פעם רץ מהר לבית המרקחת על מנת לרכוש את "תרופת הפלא" והנה שלומי נמצא כבר עם 2 תרופות פסיכיאטריות ביום.
אני עוצר לרגע את הסיפור ורוצה לשאול כמה שאלות:
מדוע תרופות פסיכיאטריות מחולקות כיום מהר מאוד?
האם ניתן לטפל בדרך אחרת? האם תמיד חייבים לקחת תרופות?
כאשר הפסיכיאטר ממליץ על תרופה מדוע הוא לא מסביר את ההשלכות של הגמילה מהתרופה?
אתם מכירים את "הביצה והתרנגולת"? אז בתחום הפסיכיאטרי יש את התופעה הזו שהיא שכיחה מאוד, כאדם מתמודד נפש קבלת החלטה בין אם ביחד עם הפסיכיאטר או לא להפחית את התרופות, ברגע שאתה מפחית אותם אוטומטית אתה מתחיל להרגיש רע, אפשר לומר אפילו רע מאוד. אתה ניגש לפסיכיאטר והאחרון אומר לך "נו באמת ברור שאתה לא מרגיש טוב, אתה לא לוקח את התרופות שלך, זה ממש כמו כל מחלה אחרת, נו ו... מה אם היה לך סכרת? לא היית לוקח תרופה"? ואתה חוזר שוב כאדם שלא הצליח להיגמל מהתרופה הפסיכיאטרית שוב לבית, שוב חפוי ראש ואתה תמיד שואל את עצמך "עד מתי"? "עד מתי אני אקח תרופות"?
את המאמר הזה אני כותב לאותו אדם שהייתי בעבר, לאדם שנטל תרופות פסיכיאטריות במשך שנים, ויש לי הרבה ביקורת על כל מה שנעשה בתחום בריאות הנפש, בעיקר על ידי פסיכיאטרים אבל לא רק, יש לי בטן מלאה גם כן על חוסר במידע שיש למטופלים בתחילת דרכם, גם אם כל המידע יונגש למטופלים בתחילת דרכם שום דבר לא יוכל לגרום להם להבין את המשמעויות רק לאחר קבלת תרופות ונטילתן במשך זמן רב.
ואני שואל האם תרופות הן הדבר היחיד שיכול לפותר בעיה נפשית או קשיים רגשיים ומצוקות מסוימות שעוברות על בנאדם.
אני סבור שניתן לטפל בדרכים אחרות, והבעיה היא חוסר בתקציבים, נכון לא תמיד ניתן לטפל, ישנם מצבים באמת אקוטיים שאפשר לומר מאוד מאתגר את המערכת לטפל באותם מתמודדים, לא רק בגלל שהם זקוקים ליותר קשב ותשומת לב, אלא בעיקר מהמקום שבו הם מגיעים, ממקום שבו לא תמיד האדם רואה את התקווה, או שמרוב הקושי והבור שהם נמצאים בו המצב הביא אותם לידי "שיגעון" והם לא מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא, ואז ברור הרי ברור לכולם שלעיתים עדיף לאדם להמציא את המציאות בראשו הרי זה דבר מאוד מאוד טבעי כך אני סבור.
לסיכום: אני סבור שניתן לטפל באנשים ללא תרופות פסיכיאטריות, נכון, זה קשה, זה סיזיפי, זה מאתגר, ולא תמיד יש ל"מערכת הבריאות" את התקציבים כדי לטפל באותם מתמודדים, לפעמים הכי קל לקחת כדור, האם זה הפתרון? האם לא ניתן לטפל בדרך אחרת? אני סבור שניתן, ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם באמת לא ניתן לטפל בטווח הקצר או הארוך ולכן יש כן מקום לטיפול תרופתי, אבל לא לכולם, ולא בצורה כזו קלה לתת תרופות פסיכיאטריות לאנשים.
המאמר לא מהווה המלצה או דיס המלצה לקחת תרופות או לא לקחת תרופות, איש אשר הטוב בעיניו יעשה, המאמר נכתב על מנת להראות שיש עוד צדדים לכל מיני היבטים שקשורים בבריאות הנפש ובתחום הפסיכיאטרי, אני לא רופא, ולא פסיכיאטר, אני מתמודד, ואני רואה את המציאות בדיוק כמוכם כמו מתמודד, ולכן דרך העיניים שלי לקחתי אתכם למסע קצר בהשקפת עולמי על תחום בריאות הנפש.
בהצלחה.
תגובות
ורד עזריאלי
שלום barak2017:
נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך, הוא כתוב בצורה אותנטית, נבונה ומעוררת מחשבה.
בהחלט הצגת את המורכבות של עולם הפסיכיאטריה, אני מסכימה אתך בהחלט שניכר היום כי האצבע מידי "קלה על ההדק" ובין אם זה כחלק מתרבות "קיצורי הדרך", בין אם זה מסיבות תקציביות או סיבות אחרות ממהרים מידי להמליץ על טיפולים תרופתיים מבלי לשקול אפשרויות טיפוליות אחרות ונוספות. עם זאת כפי שציינת הדבר לעיתים נצרך ותרופות יכולות לשפר פלאים את איכות החיים של האדם הסובל וחשוב שמטופל יקח החלטות לא מתוך דיעות קדומות על שיטה טיפולית כזאת או אחרת, אלא מתוך קבלת מידע נרחב על האפשרויות הרבות לסייע לו. אני סבורה שברוב המקרים שאדם נוטל טיפול תרופתי חשוב שהוא ישלב עם זאת טיפול נוסף כי טיפול תרופתי מפחית סימפטומים, אולם לא תורם לפיתוח מנגוני התמודדות ולא עושה עבודת עומק של אינטרוספקציה ושינויים חשיבתיים והתנהגותיים.
כן יש היום יותר מודעות לכל הנושא של טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, מערכות שיקום בעיקר לאור הרפורמה בבריאות הנפש והיכולת של אנשים לצרוך טיפול מוזל באמצעות מטפלים של קופות חולים, אז כן יש היום יותר הנגשה, עם זאת מסכימה אתך שצריך לפתח שירותים נוספים ולהנגיש יותר.
מי יתן ותוכל לתרום, להשפיע ולשנות מתוך ניסיונך ובינתך.
בברכה,
ורד
barak2017
תודה רבה ורד עזריאלי השם ישמור אותך,
שמחתי לקרוא את תגובתך, תודה לך.
שבת שלום ומבורך.
אורית זאבי יוגב
ברק יקר, אתה צודק!, היד על ההדק של התרופות קלה מדי והיא בהחלט קשורה למצב הפסיכיאטריה ובריאות הנפש בישראל - זאת מערכת שהורעבה שנים, ראה עכשיו כשיש כול כך הרבה פוסט טראומטיים ואין מטפלים. כפסיכולוגית בשירות הציבורי - בפעם הראשונה מישהו מתייחס לסוגיית השכר העלובה והמבישה שפסיכולוגים מקבלים אחרי עשור של לימודים והתמחות (5000 ומשהו שקלים לחצי משרה) ולכן רובם בהיעדר יכולת להחזיר כספים של שנות לימודים והתמחות כול כך רבים אינם נשארים בסקטור הציבורי. הדבר דומה גם אצל הפסיכיאטרים - הם מזמן כבר אינם מטפלים אלא שוחים בים של אנשים במצוקה שדורשים /מבקשים טיפול תרופתי ובהיעדר מענים רלוונטיים אחרים - פונים לשם. הלוואי והמצב ישתנה ולכול אדם הייתה אפשרות (למעט במקרים שבהם ברור שנדרש טיפול תרופתי) להתחיל בטיפול נפשי. אכג, צריך לדעת שלעיתים טיפול נפשי לא צולח במקרים של דיכאון קשה או חרדה עזה - אין פניות להקשיב ..... ולכן לעיתים הטיפול התרופתי מהווה הצלה של ממש ובהמשך כאשר האדם נרגע ולומד כלים להתמודד עם רגשותיו. ניתן להפחית עד לחדול מן הטיפול התרופתי. ליבי עם שלומי הצעיר ואני שמחה על התהליך של שלומי הבוגר. ולהלוואי שהייתי יכולה לכתוב משהונ אחר. ...