התקפי החרדה משנים צורה כל הזמן שאני פתאום מתחילה לתהות לעצמי אם זה באמת חרדה או שזה משהו אחר. 

בהתחלה זה היה קוצר נשימה, במשך שנים אבל ממש מדי פעם, תחושה רגעית של כמה דקות של ניתוק, הייתי בורחת מכולם לצד ומנסה לנשום, לא שמעתי כלום חוץ מאת הצרחה הפנימית שלי לאוויר.

ואז זה החריף לנשימות קצרות ושטוחות ומהירות. היו תקופות שהרגשתי בהתקף חרדה תמידי ופשוט הייתי כל הזמן עם אוזניות עם שירים שמרגיעים אותי. כל הזמן. לא יודעת איך הייתי שורדת בלי זה.

ואז זה עבר לנשימות מהירות וממש מצוקה לאוויר, זה יכל להיות במשך שעות, לילה שלם, יממה שלימה שאני לא מצליחה לנשום. אם הייתי בחברת אנשים והייתי מנסה להבליע פשוט היו מתחילות לצאת לי דמעות שלא שלטתי בהן והייתי מהר בורחת לצד לנשום.

ואז התחילו ההתכווצויות, כל הגוף, הבטן, הידיים, הראש, וכל כך כאב לי אחרי זה. ואז הפסקות נשימה כשלא הצלחתי להכניס בכלל אוויר והגוף שלי פשוט מנע ממני לנשום כל פעם לכמה דקות.

ואז הניתוקים, שהתחילו לפני כמה חודשים. שאני פשוט מתנתקת מהכול כי הכול קשה לי מדי. אז אני פשוט מכבה את עצמי. ואז אני לא מצליחה להגיב לכלום לא מצליחה לזכור כלום לא מצליחה לזוז. ולאחרונה הם ממש קורים הרבה. כבר כמה שבועות שאני עם חולשה קיצונית לא יודעת איך אני זזה. רוב היום אני ישנה וכשאני לא אני באפיסת כוחות. יש כמה רגעים ביום שאני מרגישה בסדר אבל הרוב לא. היום התעוררתי כל כמה דקות ואז נרדמתי שוב, ככה כל הלילה, כל היום. מתעוררת בלי יכולת לזוז ונרדמת. ואתמול מסתבר כנראה התעלפתי או משהו כזה. ישבתי מול בעלי הסתכלתי עליו חצי מנותקת והוא קרא לי וניער אותי ופשוט קרסתי עליו. זה היה אחרי כמה פעמים שכמעט התעלפתי בבית ופשוט קרסתי על הברכיים... כל זה כמובן עם כאבי ראש וכאבים בחזה וסחרחורות ותחושה שהמוח שלי לוקח אותי אחורה והשחור בעיניים. ומדי פעם כאבים נורא רנדומליים בגוף שכל פעם מרגישים אחרת.

אני לא מרגישה שאני בחרדה אבל כנראה בדריכות כלשהי כי מאז שהתחילה המלחמה אני קופצת מכל רעש שדומה לאזעקה או למישהו שמתקרב לבית ואני יכולה לבכות בהיסטריה סתם פתאום ואני מרגישה שדי איבדתי את זה. בעלי חושב שאולי יש לי פוסט טראומה אבל נשמע לי מוגזם, בייחוד כשאנחנו עדיין בתוך המלחמה. חוץ מזה, זה באמת בקטנה, ביחס לפוסט טראומה.

ההפרעת אכילה שוב קופצת לה, בשבועות האחרונים התיאבון שלי ירד בטירוף ואני לא אוכלת הרבה ואני משום מה מנסה לשכנע את עצמי שאני אוכלת יותר מדי ואני די מרגישה שורדת ולא חיה. גם האובדנות החליטה שבא לה לבקר מידי פעם. אבל דווקא הבדיקת דם הייתה הכי טובה שהייתה לי בשנים האחרונות.

אז אני לא יודעת מה יש לי אבל נמאס לי מזה. זהו. רציתי לפרוק את התסכול הזה. אולי יהיו פה כיווני חשיבה.