"אני חושבת שלא אצליח להגיע עד אילת"

אלה היו מילותיי הראשונות שהבעתי בקול לעצמי ולמדריך שלי בשביל ישראל. עבורי זו אמירה תבוסתנית. אני שמציבה לעצמי מטרות רבות ועוברת אותן באש ובמים. באותו היום, הלכנו במסלול שהחל בקרית עתידים רמת החייל לצידו של הירקון. מאחר וטיילנו שם לאחר ימי גשם רבים, נאלצנו להתמודד עם שלוליות ענקיות וקרקע טובענית. בכל צעד וצעד הנעליים והמקלות חשבו להיתקע לתמיד בתוך הבוץ. בהחלט מסלול קל שהפך לאתגרי.

לצערי, מזה שנה מרגישה שחלה החמרה במצב הפיזי שלי. זה מתבטא ברגליים עייפות ובתחושת כבדות בלתי-נסבלת. אבל אני כמו שאני ממשיכה במסע המיוחד שבחרתי למשימת חיי. בכל פעם נרגשת מחדש בעת שמכינה את הציוד. מרגישה כמו תלמידה לפני טיול שנתי. המסלולים שעברנו בעת האחרונה מגוונים במיוחד.

הראשון, צעדנו מנוף-ים, הווה אומר חול ים, שלווה שמראה הים וריחו משרים עלינו.

בתל ברוך חברנו לטיילת החדשה המגיעה עד נמל תל אביב.

במסלול הבא אחריו היעד שונה. התחלנו בהר קדושים, בו נטעו 6 מיליון עצים לזכר קורבנות השואה.

המשכנו בעליה מתונה עד שהגענו לצובה. דרך הררית מאוד מקשה עליי, ולמרות זאת יכולתי לה גם הפעם.

בפעם האחרונה, התחלנו את מסענו במוזוליאום מזור, הנמצא ליד אלעד. המשכנו לאזור שוהם ומודיעין, וסיימנו בבית נחמיה.

בזמן הצעידה והקושי הנלווה אליה, חלחלה בראשי מחשבה מבעיתה שכבר עכשיו עליי לפרוש מהשביל. מחשבה שהעציבה אותי עד מאוד. כדרכי המשכתי בהליכה מדי פעם כשעצרתי להתבונן בנוף. הרגע הקסום שבו יש מרבדים ירוקים בשלל גוונים. שפע הפרחים שבעונה זו של השנה הם בשיא תפארתם. היופי המיס בתוכי את התחושה שליוותה אותי. חדרה בי ההכרה שלא העת לעזוב!

אריאלה