חומר נוזלי זולג לכל עבר. הרצפה חלקלקה ונדמה שהכל הולך להתפרק. ילדים נמצאים בחדר הסגור, חלקם שחורים, ריקים מבפנים. שרופים. מנגינה עצובה ועוצמתית מתנגנת ברקע. הזמר על הבמה, נותן את כולו והקהל מריע. אף אחד לא יודע עד כמה הוא צמא. צמא לחיים, צמא לאהבה, צמא לאושר. הוא למטה. כולו על הרצפה, הוא שרוף. ההזיות מתפשטות. שיניו רקובות והוא שבור. לא אכפת לו כבר. למה שיהיה לו? הקהל שם בחוץ מריע לרוקסטאר, לא בשבילו. אתה שם על הבמה, אבל אני? אני על הרצפה. 

אני שבורה וחומר נוזלי מציף אותי. הילדים מתרוצצים בראשי, והזמר בליבי. אני רוצה לצאת החוצה, לברוח. לרוץ לעבר השדה הירוק. אני שומע ציפורים מצייצות והגיטרה לא מייבבת. היא שמחה. היום הוא שיר שמח. שוכחים מהעבר ומתחילים מחדש. אנחנו בנים, ואנחנו שרופים. אני גאה להיות הרוקסטאר. לשכוח את עצמי, כי המנגינה העצובה משתלטת. אסור לה להשתלט. מה אם מישהו ידע את האמת? אני שרופה, זה בטוח אבל הם לא יודעים. אף אחד לא יודע. 

חומר נוזלי מסביבי. אלה הדמעות שלי. הדמעות שסוחבות את כל הצער, הכאב, האשמה, הקנאה, הריקנות והעוצמה שיש בתוכי. שאין בתוכי. שהכל נמצא על הרצפה מסביבי. ניסיתי לנעול את הדלת אני נשבע, לא רציתי שתראו אותי ככה זה לא אני באמת אני נשבע לכם אלה הילדים השרופים שבתוכי! אבל זה לא אני, אני הרוקסטאר על הבמה ואנשים אוהבים אותי. אני לא בוכה, אני בן. בנים לא בוכים. אני חזקה יותר ממה שאתם חושבים אני חייבת לזוז. אני צריכה לברוח. אמא, איפה הציפורים והשדה הירוק שהבטחת לי? אבא איפה המנגינה השמחה שסיפרת שאשמע כשהשכבת אותי לישון? אחים, איפה השמחה והאהבה? מאיפה כל זה מגיע? תגידו לי אני לא יודע. יודעת. יודעים. 

מי אני? מה אני צריך. למה אני ככה? 

חומר נוזל על רצפה מסביבי. מרגיש שהכל הולך להתפרק. ואני על הרצפה החלקלקה. אני שרופה, זה ידוע. אבל הם לא יודעים. אני שר מנגינה שמחה. הגיטרה מייבבת רק בדימיון. הם לא שומעים כלום. הם לא יודעים.