לא חשבתי שאגיע לזה .

לא למצב , לא לתיעוד , לא לאתר , לא למקום שאני בו בחיי. באמת שלא , בחיי.

בכיתי כרגע כמה שעות רצוף , לא הצלחתי להפסיק, אבל זה לא חדש כבר שנים רבות זה כך .

בלילה בחשכה אני באמת לבד, בעצם גם שאר הזמן אני לבד .

מי שראה אותי באמת הגיב ישר בעצה כמו אולי תעשי א. או ב. או או ג. או אבגדהוזחט...

מי שלא ראה .... איך? למה השארתם אותי לבד? אני הייתי שם תמיד בשבילכם , ניסיתי לפחות , ניסיתי לתת כתף , ניסיתי לא להכביד , מה כבר ביקשתי?

אבל מי אשם יותר ממני , אני ניסיתי שנים לשתוק ולהכי ולא לגרום לעוול . שתקתי כשהתעלמו ממני , שתקתי כשביקרו אותי , שתקתי לאחר מכן כשביקשו ממני יפה ושתקתי כשאמרו לי מה תחושותיהם , מחשבותיהם ורצונם.

אני כבר יותר מעשור מאז ילדות כך . כולם נעים קדימה והעולם לא עוצר , ואני עדיין לבד.

כלפיי חוץ אני עובדת , לומדת , מחייכת ונלחמת ... כלפיי פנים אני משתנקת , נחנקת , נאבדת , סובלת .

אני שונאת לילות כי אני נשארת לבד עם המחשבות , אין דבר טוב בכך כי אין בהן תקווה.

כבר שנים אני אומרת שאני יכולה להתגבר וזה יעבור, אבל לאחרונה כבר לא חושבת כך .

אני תוהה אם אני אצא מזה , או שאממש את מה שאני חולמת עליו לאחרונה , 

אני חולמת להרגיש את החול בין רגליי , לשמוע את גלי הים , להרגיש את הקור כשאכנס ולטבוע בשקיעה שמעירה את הגלים .