כאשר יש סכנה לנטישה, אפילו סכנה מדומה - אדם שאני יוצאת איתו לא הרבה זמן, סערת הרגשות שאליה אני נכנסת היא לא פרופורציונאלית למציאות. כאילו אני עומדת למות וחיי תלויים בגבר הזה ובאהבה שלו. לקח לי זמן להבין שמשהו לא בסדר אצלי. בתור אחת שתמיד מסתמכת על עצמה נהגתי לשמור את המחשבות האלה לעצמי ולנהל זוגיות עם גברים שעשו לי רע אבל נשארו שם והביעו נוכחות להישאר. הפחד שינטשו אותי כל כך גדול, שהעדפתי להתפשר על ההעדפות המיניות שלי ועל הדברים שעושים לי טוב מחשש שיעזבו אותי.. 

קשה נורא לצאת לדייטים ככה. אני מנסה להבין למה עצם הכניסה לאינטימיות כל כך מסכנת את תפיסת העצמי שלי - אני נמנעת. רק המחשבה על כך מייצרת בי בחילה. שאדם אחר יכנס פנימה פנימה? בחיים לא. כי הוא יעזוב, כי זה ייגמר, כי החיים האלה ייגמרו - כי מוות כי חושך כי פחד... המחשבות הולכות כל כך מהר כשאני בהתקף פאניקה. מה בעצם נשאר בחיים האלה? הנה אני בת 24 ואני לגמרי לבדי. אני. לגמרי. לבד. הקיום שלי, הקיום האנושי שלי, כל כך בודד... אין כאן שום אדם מלבד עצמי לחלוק איתו את החוויה של להיות אני. אתם לא חושבים על זה לפעמים? איך אתם מתווכים את המחשבות האלה לרציונאל?

החיים כיפיים. לרוב. עכשיו מלחמה אז פחות. אבל המחשבות שלי נהיות כל כך אפלות וקשות כאשר הסכנה מנטישה מתעוררת. אני לא מצליחה להתמודד עם זה. זה מבריח בני זוג פוטנציאליים. ובצדק יש לומר. מי רוצה תלות כזו עליו? ועוד עם אדם שהוא לא מכיר... 

טוב נו ובנימה קצת יותר אופטימית אכלתי היום שניצל ממש טעים

מקווה שתגיבו לי :)