העולם הזה דפוק.

אני דפוקה.

אולי גם המנהלות שלי בעבודה.

כי סך הכול רציתי להוריד אחוזי משרה כדי להצליח לתפקד במה שכן יישאר לי. כי אני כן אוהבת את העבודה, כי אני לא רוצה לוותר עליה. אבל ללכת על כולה זה לוותר עליי.

אבל לא.

כי להוריד עכשיו אחוזי משרה זה לא אחראי, זה לא מתחשב. זה לא אפשרי. יש מחסור בכוח אדם. "כולם חווים קושי" היא חייכה מולי והראתה לי את רשימת המשימות שיש לה לעשות ביום. "חכי שיהיו לך ילדים, כמה עומס יהיה לך אז, תתגעגעי לתקופה עכשיו", "פשוט תנהלי את הזמן נכון, זה תמיד ניהול זמנים".

סליחה באמת. 

שהמוח שלי כבר שלושה חודשים מלא בפחד שיפרצו לי הביתה ויאנסו אותי, שאני קופצת מכל אופנוע שעובר ובוכה על בעלי בגלל שמשאית כמה מטרים מאיתנו עשתה רוורס ופחדתי שזו אזעקה. סליחה על התקף חרדה כל יום. באלי לקלל, זה כל יום. כל יום אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה ששוב השבוע לא יהיה לי זמן לנשום. אני מוותרת על החלומות שלי בגלל מוסר העבודה.

סליחה באמת, שאני מתמוטטת ובעלי נסע במהירות שיא מהבסיס שלו באחת בלילה שבוע שעבר כי קרסתי. הבית היה בבלגן מוחלט. סליחה באמת, שלא אמרתי שהוא כל כך מיהר והתחנן בדרך שלא אהרוג את עצמי כי הרגשתי שאין לי פתרון, והוא בא לעצור אותי. הוא בא להביא לי חיבוק, והנהג שהביא אותו חיכה בחוץ, עד 3 בלילה, למקרה שיצטרך לקחת אותי לבית חולים.

סליחה שאני מחסלת את ימי המחלה שיש לי במלאי, כל שבוע. כי אני שוכבת ממוטטת על הספה ונאבקת להישאר שפויה כי יש לי בית, ויש לי בעל והוא רוצה איתי חיים ארוכים, ביחד.

והוא אמר לי שזה לא תקין. הוא אמר לי שאני צריכה לרצות לחיות.

כבר איבדתי את זה, מה תקין ומה לא. כולן מתמודדות עם התקפי חרדה? כולן מתמודדות עם הפרעות אכילה? עם פגיעה עצמית או אובדנות? אולי הכול נורמלי. אולי אני צומיסטית. אולי אני צריכה למחוק את עצמי בשביל העבודה כי אין מה לעשות, לעבוד ולעבוד ולשים את החוסר כוחות שלי בצד ולהתמוטט כשאף אחד לא רואה, עד שיום אחד בעלי לא יספיק לבוא להציל אותי. 

מי ירצה חיים כאלה.

לא רציתי שזה יהיה שחור או לבן.

סך הכול רציתי להוריד אחוזי משרה.

סך הכול ביקשתי לדאוג לעצמי. וככה גם לכל מי שסביבי.