כולם מסביבי החליפו כבר את מפרק הירך. אז גם תורי הגיע.

עד שהגיע צילום הרנטגן הגואל שהראה שאין לי סחוס במפרק הירך, שעצם האגן ועצם הירך יושבות זו על זו, ומשתפשפות זו בזו, סבלתי מבלי לדעת ממה אני סובלת. הרגשתי שאני יורדת ויורדת באיכות החיים שלי. הפסקתי לצעוד, הפסקתי לצאת עם הכלב, פחות במטבח, וכל היום מבקשת שאחרים יביאו לי ואחרים יקחו לי, כדי שלא לזוז חס וחלילה כי כואב.

תאריך הניתוח נקבע וההמתנה היתה ארוכה. אולי כי ככה זה תמיד ואולי כי אין לי ביטוח פרטי, ונותחתי דרך הקופה, עם מנתח שבהסדר.

למדתי על בשרי שיש מנתחים בהסדר שיש להם מזכירה רפואית מיומנת שיודעת כל מה שצריך, ומלווה ודואגת שהמפגש עם המרדים יקרה במועד, ושהסברים על רחיצה בחומרי חיטוי מתאימים לפני הניתוח, יגיעו בזמן. ויש מנתחים שמזכירתם לא ממש בעניינים, או אולי הם לא חושבים ש"המסביב" חשוב, וכך קרה שגם החלפתי מנתח, לאחר שהראשון פיקשש בכל הנושא של ההכנות ושלח אותי לניתוח מעכשיו לעכשיו, מבלי לקבל כל הכנה. הנתוח בוטל בגלל המלחמה, כנראה למזלי, ואני עברתי למנתח מומלץ אחר, ומיד הרגשתי שאני מטופלת, גם לפני שיום הניתוח הגיע וגם לאחריו.

במהלך מפגש "קדם ניתוח" הוסבר לי ע"י המרדים שאפשר לעשות את הניתוח בהרדמה מלאה, אך אפשר בהרדמה אזורית, ושהרדמה אזורית היא ההעדפה של הרופא המנתח. נבהלתי. הוא ינתח להנאתו ואני אסתכל בניתוח? פחד מוות. הרגיע אותי המרדים שגם אני אטושטש ולא אהיה שותפה ערה לניתוח. ואכן הורדמתי בשעה שלוש, והתעוררתי בשבע בערב, כשלדברי בעלי כבר בארבע יצאו אליהם והודיעו להם שהנתוח הסתיים בהצלחה ושיש לי מפרק תותב חדש וגם שאני בחיים. לא מצחיק! אני מודה שמאד פחדתי מהנתוח ובעיקר מההרדמה, ונפרדתי מכולם כאילו שאין מחר.

בערב לאחר הניתוח וגם למחרת, לא היו כאבים. זה היופי של ההרדמה האזורית, הסבירו לי. הרגל ממשיכה לישון ואת ערה. יופי!  ומה יהיה מחר כשהרגל תתעורר? הרי היא תתעורר מתישהו, לא?

אל דאגה, הרופא המנתח צייד אותי מראש במרשמים לארבעה סוגי תרופות שונים, משככי כאבים ממשפחות שונות, עם הנחיות מה לוקחים, מתי וכל כמה שעות איזה כדור. הכי חשוב הוא הכדור לדילול הדם, יום יום במשך 24 ימים, כדי שלא יהיה לי קריש דם חס וחלילה.

יש כאלה שעושים כל מה שהרופא אומר, לוקחים את התרופות בדיוק לפי התכנית, ואז הם מכוסים אולי 24 שעות ביממה ללא כאבים, ויש כאלה שלוקחים משככי כאבים רק כשכואב. אני שייכת לקבוצה השנייה. כך שבימים הראשונים לקחתי בשמחה את כל האקמולים, אופטלגינים, ארקוקסיות ואפילו טרג'ין אחד כדי לישון בלילה הראשון בבית. ולא סבלתי יותר מדי. בהמשך וויתרתי על הטרג'ין כי הפחידו אותי שהוא סם, וגם כי באמת ישנתי טוב בלילה. מהשאר לקחתי מדגם לפי הצורך.

פיסיותרפיסטית של בית החולים למדה אותי ללכת עם הליכון כבר למחרת הניתוח. היא גם לימדה אותי לעלות ולרדת מדרגות רגל אחר רגל (כמו שעליתי וירדתי מדרגות לפני הניתוח כשכאב עד השמים. ) בהיותי תלמידה מצטיינת נשלחתי הביתה אחר כבוד, 24 שעות לאחר שהגעתי לניתוח.

הקופה דאגה לי לפיסיותרפיסטית שהגיעה אלי הביתה להמשך התהליך. היא הגיעה אלי פעמיים בשבוע ונתנה לי שיעורי בית. שבצעתי בדבקות. כל חברי מוחלפי המפרקים השביעו אותי שפיסיותרפיה זה שם המשחק, וחייבים לעשות כמה שיותר, כדי לחזור כמה שיותר מהר לחיים הרגילים. ואני עשיתי.

מודה שנושא הסקס הטריד אותי. לא התביישתי ושאלתי את הרופא המנתח, וגם את האחיות וגם את המזכירות הרפואיות, כל מי שהיה מוכן להקשיב לי, אבל תשובות לא קבלתי. חפשתי גם באינטרנט ומצאתי המלצות שונות,  שהפיסיותרפיסטית המעודכנת קבעה שהן התאימו לשתלים של פעם והיום אין כל בעייה, ומה שמגביל את הסקס זאת רק רמת הכאב. השתל לא יזוז ולא ישבר.  רוצים טיפ ממקור ראשון? הסקס מיום הניתוח ועד לפגישה עם המנתח היה, כי לא מוותרים על החיים בגלל נתוח קטן, והתנהל כמו פעם כשעוד היה לי מחזור, בלי חדירה, שלא יזוז השתל חס וחלילה. אחרי שבועיים וחצי היתה בקורת אצל הרופא, ושוב שאלתי את השאלה שהטרידה אותי, אז המנתח נתן אישור ל"תנוחה מסיונרית". מבחינתו השתל היה יציב במקומו, חזק ומוכן לקבל את בן זוגי בתנוחה זו, אך מבחינת השתל האישי שלי זה לא היה אפשרי, הכאב של פתיחת הרגלים היה גדול מהנסבל. אז מצאנו שמה שעבד לפני הניתוח עבד גם עכשיו, כל תנוחה של 90 מעלות, ביני לבין בן זוגי, כשהרגל המנותחת למטה ומעליה או לצידה רגלו של בן זוגי והרגלים הנותרות אף הן משתלבות זו בזו, עברה בשלום ובלי רעידות אדמה. עם השיפור בהליכה, ועם הירידה בכאבים גם תחום זה השתפר, עד לרמה של לפני הרבה הרבה זמן כשמפרק הירך שלי עוד היה במיטבו. 7 שבועות אחרי הנתוח ואני עוד לא מעיזה לאתגר את השתל בתנוחה המסיונרית, אבל גם זה יגיע אולי.

שבוע של הליכון, ונפרדתי ממנו לשלום לטובת המקל. 

אני עדין לא קבלתי אישור לנהוג באוטו ואני עדין מבקשת ומביאים ולי ומחזירים לי ועוזרים לי בכל מה שקשור לבית, אבל הכדורים היומיים לטיפול בכאב מתמעטים. להלן טיפ נוסף. אני נהלתי רישום ידני של כל התרופות שלקחתי, זה נראה לי רעיון טוב להמליץ לכם. אני הכנתי לי טבלה דומה לזו שקבלתי מהרופא, אך מבלי לקבוע את השעות מראש. הטבלה כללה בעמודה הראשונה  את כל התרופות שרשם הרופא ושרכשתי לפני הניתוח, כך שכל יום לקחתי את מדלל הדם בשעה 10 בבקר, ומסביבו לקחתי משככי כאבים, תוך שאני רושמת לי בטבלה את השעות.

לבקרת, שבועים וחצי אחרי הניתוח, הגעתי עדין עם מקל, ומיד אחרי הבקרת המקל פינה את מקומו, ונעלם לי בבית (ואני צריכה להחזיר אותו, שומו שמיים).

היה מאד משמח לראות שמספרם של משככי הכאבים שלקחתי הולך ויורד, והיום, שבעה שבועות לאחר הניתוח, אני עדין לוקחת אחד בשבוע, בדרך כלל ביום שמתוכנן לי מראש עומס גדול, או אחרי יום שכזה. למשל ביום שני האחרון, הלכתי במצטבר כשלושה קילומטר באותו יום, אז בערב, על בטן מלאה לקחתי לי ארקוקסיה קטנה, וזאת כדי להבטיח שלא אסבול בלילה ובבקר שלאחריו.

לנהוג במכונית התחלתי אחרי חמישה שבועות, כפי שאישר לי המנתח בבקורת. אלא שכיוון שלא נהגתי זמן רב, גם לפני הניתוח (בגלל הכאבים ברגל שלוחצת על הגז והברקס) , אז אפשר להבין למה תוך שלושה ימים עשיתי תאונה. התאונה שהיתה במהירות אפס לא פגעה בי או באף אחד אחר, רק עלתה הון לחברת הביטוח שכן צידו הימני של האוטו התקלף בצורה מאד יסודית. מה שאולי מרמז על כך שהנהגת לא זכרה נכון את גודלו של האוטו שלה, שפתאום נמרח על הקיר, כשניסתה לחנות לאורכו.

היום היה שיעור פיסיותרפיה אחרון שלי. הפיסיותרפיסטית של הקופה היתה מרוצה מהתקדמותי. היא יודעת שיש לי גם מאמן כושר בזום, שעושה איתי תרגילים מתאימים פעמיים בשבוע. היא רואה שאני ניידת ועסוקה ולהגיע לפיסותרפיה לקופה (נגמרו ביקורי הבית ברגע שהתחלתי ללכת בלי מקל) זה מתחיל להיות בעייה בשבילי. בעוד שבוע תגמר חופשת המחלה שהרופא קבע (שמונה שבועות) והדבר היחידי שעדין לא עובד כמו פעם, זה תחילת הליכה. ההנעה... כמו שאני קוראת לה. ועל זה עבדנו היום.

למה הכוונה? אם נניח התישבתי מול המחשב, אזי לקום אין בעייה. המפרק החדש קם בקלילות ובלי תלונות, אלא שהצעד הראשון הוא בעייה, כאילו כל פעם מחדש, שתל הטיטניום צריך לחפש את המקום שבו הוא ננעץ בירך, נותן לי דקירת כאב קשה שמקפיצה אותי לשמיים ובצעד השני כאילו לא היה דבר.

אני מחפשת שיטה להתחיל ללכת מהצעד השני. הפסיותרפיסטית הציעה לי לעשות את הצעד הראשון עם הרגל הבריאה. רעיון מצוין, אבל לא פשוט. כי כשהבריאה עוברת קדימה, מי נשאר לשאת את כל המשקל מאחור? הטיטניום! הדוקר...

נכון להיום אני נוקטת בנוהל הבא: קמה ממקומי בקלילות, מעבירה משקל לרגל עם המפרק המוחלף, מבטיחה שהשתל ננעץ במקום הנכון, במחיר של דקירה מחושבת מראש, ושולחת את הרגל הבריאה קדימה. עדין דוקר, אבל מיד כשהרגל עם המפרק החדש עוברת קדימה בצעד השני, היא שוכחת את הנעיצה ואני הולכת רגיל, כאחד האדם.

אם הגעתם עד כאן, אזי אתם בטח לפני ניתוח, או מכירים משהו שהוא לפני או אחרי ניתוח,  אני מאחלת לכם להצליח לעבור אותו ואת התקופה שאחריו בקלות עם משככי כאבים, בלי בושה,  כמוני.