אני עובד כיום ****** בחברה הערבית ובעקבות המלחמה אני חווה קשיים בראיית העתיד שלי ושל הילד שלי.

אני נשוי לאישה יהודיה ומרגיש קושי להחזיק את המורכבות שגדלה מיום ליום בארץ וחוסר שקט מתמשך, אני מנסה לבצע נשימות ולעצור מדי שעה לאפס מחשבות ולעסוק בעבודה ובמה שאוכל לעשות בשביל להעביר את המחשבות.

הרבה פעמים שאני עם הבן שלי אני פשוט מתחיל לבכות  משהו שלא היה לי בעבר והתגבר בעקבות הולדת הבן ומוות של אמא שלי. 

אני לא מסוגל להשאיר אותו בשום מקום כי אני חרד שיפגע ולא אדע מה איתו, יום יום אני עם המחשבות של מה שעברתי ולא מצליח לשחרר את הפגיעה.

מגיל קטן אני חי עם הכאב ולא מצליח להתמודד למרות שעברתי טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי אבל הופסק בעקבות קושי התמודדות נפשי וכלכלי.

אני קם והולך לישון עם הפגיעה והחרדה מהעתיד ולפעמים מרגיש משותק.

שאני מרדים אותו ומחבק אותו אני בוכה ומפחד ולפעמים בא לי לא להיות מרוב שכבר קשה לי להכיל את המציאות. 

בעבר עישנתי קנאביס בצורת אידוי והפסקתי לעשן סיגריות. 

לאחר הפסקת עישון קנאביס לאט לאט כי פחדתי שאולי זה לא טוב לי העדפתי לעשן סיגריות אבל מרגיש שזה לא היה זה והתחושות רק מתעצמות והפחד גדל בעיקר בתקופה הזאת של החיים. 

אני לא מצליח לתקשר עם אף אחד ולשתף בתחושות שלי כי זה מרגיש לי חנוק ולא מסוגל לדבר.

אני מרגיש נפיץ גם בפגישות עם משתתפים שאני מלווה ומרגיש את הכאב שלהם ברגע שזה נוגע בי ואני מסתגר ובסיום הפגישה פשוט מתפרק בבכי ותחושת קור וחוסר שליטה על החיים.

אני מעסיק את עצמי עם הבן אם זה ללכת איתו לגן פעמים בשבוע ומשתדל לבלות איתו בצורה חיובית.

שהוא נרדם אני שוב באי שקט ופחד ואי מסוגלות ומרגיש שאני מאבד אחיזה ברמה שמעדיף לשחרר וחושב שאולי יהיה לו יותר טוב בלעדי למרות שאני יודע שאני אבא מעולה והוא ילד מאושר כי חשוב לי לתת לו יחס והנאה בדברים הפשוטים כי אני רוצה שיגדל נכון ולא בקטע של פינוק אלה חשיפה לעולם בצורה נכונה.

אני עוצר איתו שהוא רוצה להסתכל, יושב באמצע המדרכה אם הוא מתעניין בדברים ואיתו במאה אחוז כי חשוב לי שהעולם יהיה לפי הקצב שלו ואני מוציא את עצמי מהמשוואה.

מעולם לא הצלחתי להבין אנשים שמחים למען אחרים או שמחים למען עצמם כי הכל מרגיש לי מזויף וכולם משחקים אותה.

גדלתי בתקופת הפיגועים בתיכון רוסי שאני ואחי היינו היחידים שהם ערבים ובכיתה ז׳ היה את הפיגוע בדולפינריום שבוא נרצחו תלמידים מהתיכון ולמרות הפחד הגעתי לבית ספר ושם עברתי מחלק מהאנשים ואף בעידוד המורים תקיפה עקיפה על היותי ערבי. כל הזמן חייתי בתחושה של להוכיח שאני לא במקום להבין מה אני כן.

מעולם לא הרגשתי בטוח לשתף אחרים בתחושות שלי כי לא מצאתי איך ועם מי.

לאחר פטירת אמא שלי הרגשתי תחושת לבד וחוסר הגנה מהעולם למרות שיש לי סביבה שלמה אבל לי היא מרגישה תמיד זרה וניסיתי להרגיש חלק ואף לשתף אבל תחושת השקר גרמה לי לעצור ופשוט לסמוך רק על עצמי. 

אני ישן מאז ומתמיד בממוצע 3-5 שעות בלילה כבר מגיל קטן כי אני לא מצליח להרגע וגם שעבדתי מעל ל20 שעות רצוף הספיק לי 4 שעות שינה וארוחה אחת קטנה ביום בשביל לשמור על הגוף.

אני מרגיש שהכל טכני ואני פועל ככה עם הגוף שלי. 

אני לא מסוגל לחוש שמחה או אהדה או שייכות לשום דבר בעולם למרות שניסיתי להחשף לדברים בעולם כולל לימודי אילוף, עבודות טיפול עם נוער וכה.

הכל מרגיש לי מאוד ברור מה צריך לעשות מול המצב מולי כי המוח מפענח הכל בצורה שאני מבין מהר מה האדם מולי צריך ואני מתאים את עצמי.

גם אם צריך להיות הקשוח, האוהב, האוהד או כל דמות.

קל לי להיכנס לדמות אבל למרות האמינות מבחינתי אני יודע שזה לא אני זה משהו שאני יודע לתת בלי לשלם מחיר כמו שאר האנשים. 

רמת החוסן שלי מול אנשים מאוד גבוה וקשה מאוד לגרום לי להרגיש אי נוחות מול כאבים של אנשים ברמה שעבדתי בהוסטל ובמשך 4 שעות נערה שיתפה תוך כידי שיחזור ותיאור מדויק פגיעה מינית מתמשכת על ידי אדם זר באופן קבוע הבנתי את החומרה רק ששיתפתי את אמא שלי וביקשה שלא אשתף יותר כי זה כבד לה.

לא הצלחתי להבין איך אני מתאר לה תיאור מקרה בקו כללי היא נחרדת ואני שהייתי שם פשוט הייתי נוכח והקשבתי וזה לא השפיע עליי רק הבנתי שכנראה זה מה שהנערה צריכה, שיתוף לא מעבר. 

נכון בצורה טכנית הבנתי שזה מזעזע אבל לא באמת זועזעתי ולא הרגשתי שזה השפיע עליי.

בתגובה של אמא דלי הבנתי שמדובר כנראה במקרה לא רגיל (יחסי) וזה הדליק לי מנורה אדומה. 

אני מוכן לספוג, להיות מה שרוצים ממני בלי שזה ישפיע עליי.

מאז שאני לוקח אטנט אני מרוכז ביום יום ומצליח לשמור על השפיות כי אני עוסק בעבודה ומצליח להתמודד.

בערב אני תשוש מהמלחמה אבל לא נרדם ולא יודע כי לא בא לי שיתחיל עוד יום או משהו בסגנון כי טכנית מספיק לי לעצום עיניים ואני מסוגל לישון בכל מצב, אבל הפחד והחרדה שעוד יום אצטרך לקום ולהתכונן ליום עמוס במלחמה רגשית ולהגיע שוב לילה עם אותם תחושות כבר בלתי אפשרי וזה מרסק אותי.

אני יכול לשבת שעות שקט ולראות איך השעון מתקדם וזמן השינה מתקצר אבל יודע עדיף להיות עייף ולקום עייף שאולי זה יעסיק אותי אבל לא באמת.

תמיד חשבתי שברגע שאבא שלי ילך מהעולם יהיה לי טוב ואז אחיה כי גדלתי עם הרבה מכות לא מוצדקות וחלום שלי היה לשרוף את הבית עם כולם ולברוח והעובדה שאאבד אנשים שאני אוהב או קרובים לא מנעה את המחשבה.

אני מרגיש אסיר בתוך עצמי עם לחצים שלא פוסקים בחזה ושום דבר שניסיתי בין ספרים, ריצה, תחביבים זה החל תמיד באמונה שהנה יכול להיות לי טוב אבל מהר מאוד זה צנח ועברתי לאתגר הבא בתקווה שזה יצליח.

עבדתי עם מוגבלים שכלית, נוער בסיכון, כלבים. , מתמודדי נפש, בכל הרמות בעיקר קיצון ואחרי שהבנתי שהגעתי לאן שרציתי עזבתי והבנתי שזה לא זה.

אני לא מלומד אבל מצליח ללמוד לבד מהר על אנשים ולתת פתרונות מתאימים בכל תחום שנכנסתי בו הגעתי למקום שאני מאוד מוערך וברגע שאני מבין שאין יותר צה לתת מנסה להבין מה עוד יכול להיות שיעוד או שקר כזה שאוכל לעשות ולהרגיש חי או רצון לחיות בצורה שאנשים חיים. אני מתלבש לפי צורך של מסר שאני רוצה רוצה להעביר לאנשים וחי כולי למען האחר

אני מביט באנשים ובשיחות מבין שיש המון חששות לאנשים מהמון דברים ולא מצליח להבין למה לי את התחושה הזאת.

עישנתי זמן מה קבוע קנאביס בסוף יום או בתחילת בוקר מתי שאני מרגיש באי שקט יחסית גבוה בשביל להחזיר את הטורים לעצמם.

לא עישנתי שנתיים סיגריות ורק קנאביס אבל שהתחלתי לקחת אטנט הפסקתי כי רציתי באמת לתת הזדמנות לעצמי כי אמרתי אולי זה קשור להפרעות קשב וברמת בהתחלה זה פיקס אותי והרגשתי את עצמי יותר ברור במחשבות וזה פתר לי המון התמודדות כמו השלמת משימות, חוסר בהייה במהלך היום אבל האי שקט לא עזב, חזרתי לעשן סיגריות כי אמרתי שקנאביס אולי משפיע גם ועדיין, כרגע אני מעשן סיגריות וזה לא עושה לי כלום.

מנסה לעשן מדי פעם בשביל להתעסק עם משהו במהלך היום אבל זה לא נותן כלום חוץ מרגשות אשם של פספוס שחזרתי והחזקתי יפה.

קשה לי לחיות ואני יודע שטכנית הכל בסדר

אני נשוי, ילד ובית ובאמת איש מסור בבית ובעבודה ועושה הכל לפי הספר רק שהכל בפנים מרוסק.

נמאס לי לנסות לחיות ואני כבר עייף.

בא לי לחיות, אני מסוגל להמון אבל יודע שכלום לא משנה.׳אנשים לא מבינים איך אין לי פחד להגיב  ולהגיד את דעתי בנושאים ואיך יש לי אומץ ואני לא מבין מה יקרה?

יפטרו אותי מהעבודה כי אני עומד על שלי בצורה נבונה וצודקת גם אם לא תואמת את האחר?

אז אמצא עוד עבודה, אם יעצרו אותי כי אני מגנה מהלכים לא צודקים אז ישלחו אותי לכלא? אז יהיה לי לפחות סדר יום וללא אחריות. אין דבר שיכול לקראת בעולם שיגרום לי להתערער.׳

אנשים גדלו בלי אבא ועם אבא, בכלא ומחוץ וגם שהייתי מחוץ לבית והסתובבתי ברחוב נהנתי לדבר עם הומלסים ולהכיר את עולם שלהם ואני יודע היום להסתדר גם בלי בית ובלי כסף כי העולם יחסית פשוט.

אוכל ומים זה מצרך שניתן להשיג די בקלות היום דרך צד שלישי, לפעמים הומלס וכלא מרגיש לי תשובה טובה לחיים.

או להיות נעול ללא אפשרות ואומרים לך מה לעשות או להיות הומלס שהדאגה הכי גדולה היא הלילות שניתן למצוא מקומות אסטרטגים ואוכל שזה די פשוט בעיקר שהפיצריות משאירות את מה שנותר בחוץ לכל דורש בסגירת הסניף. 

טסתי עשרות פעמים, חוויתי ועשיתי מלא דברים והגעתי למצבי קיצון בשביל שניה להגיד הנה זה זה.

וכלום, גם החבר שאני משכנע את עצמי שאני אוהב הוא לא יותר מדמות שמסבירה חלק מהחיים שלי והוא מוצג ככה.

בתכלס, אין לי רגשות ואני היום יודע רק מה אנשים מצפים ופועל בהתאם לרצון שאני חושב שהם רוצים.

כל יום מרגיש לי מזויף וכל האנשים כולל משפחה קרובה מרגישים   לי  זרים.

אני אבוד בתוך עולם פנימי וכמה שאני מנסה אפילו עם אישתי שהיא הכי קרובה אלי לפעמים אני תוהה מה קרה והאם התחתנתי מרצון שלי או מהידיעה שהיא רצתה ואני ? מה אכפת לי.

תמיד האמנתי שכל אדם שאחיה לצידו אוכל לגרום לו להיות מאושר, אף פעם לא לקחתי את עצמי במשוואה ועד היום אני לא בטוח שזה קיים או שכולנו פשוט משקרים לעצמנו.

אני אוכל כי אני יודע שצריך

אני ישן כי צריך 

ואני רוצה לבן שלי חיים טובים כי אני אחראי עליו ולא הוא בחר להגיע ואני אתן לו את כולי בזמן, אהבה ולימוד.

לא אכפת לי שהוא יבכה, כל עוד אני יודע שזה משרת את החינוך ומתן גבולות, אם הוא חולה מבחינתי זה טבעי וזה עובר.

אין תופעה בעולם שתהיה ותקרה ולא אקבל אותה כי החיים זה מה שהם.

חיים, מתים, רעבים, עייפים.

אין יותר מדי וכל ההתעסקות בדברים מסביב נראה לי כמו שרשרת של הנדוס תודעה פסיכי.

אנחנו עובדים בשביל לקנות מה שמוכרים לנו.

זה נראה לי הזוי שאני נולד בלי האפשרות לבחור לא לבחור ורק להיות.

אני מסוגל ללכת מעל 25  ק״מ עם נעלי עבודה ולהרגיש כאב בכל חלקי הגוף ולנתק את הכאב כי הוא מובן לי 

אני יודע מה זה אומר שכואב

תחושה ממושכת ולא נעימה, מבחינתי זה משהו טכני וזה הגיוני ואני לא אפסיק כי יש הפרדה ביני לבין הגוף ומבחינתי אנחנו שותפים וזה שהוא יסבול בשבילי זה בסדר כי אני דואג לו גם. 

 תקופה שעישנתי הצלחתי להעלים מחשבות וקצת יותר לנשום ותעבור את הימים בצורה יחסית סבירה, לא הרגשתי חיבור לעצמי אבל זה הקל עליי להתמודד ושיחרר קצת כעסים ומלחמות פנימיות. 

אני לא מצליח להבין מה דפוק אם זה או העולם או האנשים שאיבדו חיבור לעצמם כי אני מרגיש מאוד מחובר לעצמי ברמה שאני מנסה להבין כל רגש שעולה בי.

אני קיצוני במחשבות ותמיד זה או שחור או לבן, משהו באמצע מרגיש לי מתאמץ ולא ברור. 

לפעמים אני שוכח לאכול כי מתפספס לי אבל לאחרונה אני שם תזכורת לקחת משהו איתי או לפחות לקנות כי תחושת רעב ולחצים מתערבבים לי לפעמים וקשה להבדיל.

ובבוקר משתדל לאכול עם היחד כהרגל למקרה שלא אספיק לאוכל באותו יום.