הייתי ילד שרצה להבין מה יש לעולם להציע. בגיל גן חובה, אני זוכר את עצמי יושב בחצר, מסתכל על הילדים, ומנסה להבין למה הם משתפים פעולה בכל האינטראקציה הזאת. איך הם לא רואים שהכל מזויף בעולם?

לא הבנתי אז, והחלטתי ללמוד את חוקי האנושות, להבין מה מפעיל רגש, ואיך אנשים מתמודדים. לא הצלחתי להבין למה ילדים בוכים כשצועקים עליהם. זה רק קול גבוה שאמור להפחיד, אך בתכלס אין דבר מאחוריו. מה הרעיון לשמוח ביומולדת? למה שאהיה שמח שנולדתי? זה לא שהיה לי זכות לבחור אחרת. אם היה לי אפשרות, כנראה שהייתי מוותר מזמן. תמיד הייתי בעל דמיון עשיר והבנתי מהר מאוד מצבים ומה צריך לעשות כדי שהאדם שמולי יהיה מרוצה. ידעתי איזה כוח יש למילים ואיך אנשים נופלים למילה ולא לכוונה. הבנתי שהחיים הם לא יותר מכלום. אין הפסד שמאבדים חיים, כי אתה מת ואין זה משנה מה דעתך על המוות. תמיד רציתי למות, לא בקטע של עצב, אלא מצוי. הבנתי שבחיים אין לי מה לחפש.

אני לא נהנה מאוכל, חופשות, מעשים טובים, חגיגות או שמח בשמחת אחר. אני פועל תמיד בצורה מכובדת, כי לא חושב שיש סיבה שאנשים יסבלו ממני. עד היום אני לא מבין איך אנשים שמחים בשמחת אחר.

הולדה, עבודה, ניצחון או כל דבר אחר – הכל נשמע לי כמו ריקנות והרגשה של חיים חסרי תועלת. למה שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאני  גדול? מה רע במי שאני עכשיו? למה אני לא יכול להיות עצמי? למה שואלים מה החלום ובתכלס שואלים במה ארצה לעבוד? אם ארצה להיות חסר בית? חסר מעמד? כאילו אסיר שלוקחים עליו אחריות והיום יום נראה אותו דבר. משום מה זה נשמע לי הרבה יותר כיף מלחיות בעולם של אנשים שרוצים להיות לא הם, שרודפים אחרי חלומות שהם יותר עבדות.

אני פועל תמיד בצורה מכובדת, כי לא חושב שיש סיבה שאנשים יסבלו ממני. תמיד רציתי למות, לא משעמום וחוסר הנאה, אלא ממציא חיים בלתי מעניינים. תמיד חשבתי שזה עניין של זמן, מקום, אנשים, והישגים. אך היום אני מבין שזה עניין של כלום ושום דבר. החיים לא מעבר לכלום והמשמעות נתנת לעצמנו. קשה לי לשקר לעצמי ולחשוב שיש משהו בעולם ששווה חיים. תמיד הייתי מוקף חברים שלא מצאתי בנם עניין, בנות זוג שהרגיש לי שהן איתי כי הן חושבות שזה שאני מכבד ובסדר הופך אותי לאדם טוב.

אני חושה שאדם טוב הוא אדם שטוב לו עם עצמו ולא עם הסביבה. אני אפילו לא מצליח לדמיין מה יהפוך אותי לאדם הזה שאני חושב שצריך להיות. הכל מזויף וחסר הגיון, החיים מאוד פשוטים ואני מרגיש שהעולם מקשה סתם. אני מסוגל לכתוב על רגשות ולדמיין חיים עד לפרטי פרטים, אני מסוגל לחוש ולהבין את האדם שמולי ולתת לו להרגיש הכי טוב בעולם, אך לעצמי אני לא מסוגל לעשות דבר אחד שיתן לי את השקט. חוץ מלאבד את עצמי לדעת ולהעלים מחשבות, אין לי הרבה מה לעשות. מרגיש שפספסתי את התחנה, וכל רכבת היא לא יותר מכלי שנותן לי הזדמנות להגיע לתחנה הבא  , ולומד איך לאנשים קשה או טוב, ומנסה להבין אם התחנה הזאת בשבילי.