או לפחות זה שיתיימר להיות, זה שינסה סופסוף לעלות על כתב, שאוכל להסתכל עליו בעיניים שלי ולקבל כאפה. אולי.

מעולם לא חשבתי שהכאב מגעגוע לחצי השני שלי יתחרה עם הכאב של הלבד שחוויתי כל כך הרבה שנים, כשהתמודדתי לבד.

זה כואב,  כואב לי מדי עד קהות חושים, ועד לאדישות. עד שאני לא רוצה יותר. לא רוצה יותר כלום.

לא אכפת לי שהכול פה ייגמר מחר (עדיין אני לא מסוגלת לכתוב או להגיד את מה שאני חושבת, קטע). אולי זה יהיה יותר טוב לכולם. אולי בעלי יוכל למצוא סופסוף מישהי מתפקדת, מישהי שתחזיר לו אהבה כמו שמגיע לו. אני לא ראויה לו.

הוא רואה כמה קשה לי, הוא שומע כמה קשה לי. לפעמים הוא בוכה איתי, ולפעמים הוא בוכה במקומי. ואין לו מה לעשות. ואני לא רוצה לעשות. כי כזאת אני, דפוקה ומטומטמת וחלשה וחרדתית ואגואיסטית. הוא אומר לי שקשה לו והוא נורא מתגעגע והלב שלי אטום, הלב שלי כואב מדי. לא יכולה לסבול עוד את המרחק, את זה שלא התקלחתי יומיים, את התחושות אשמה על כל דבר שאני מכניסה לפה, על זה ששבוע וחצי לא ניקיתי את הרצפה בבית.

אולי לעולם יהיה יותר נחמד בלעדיי, אולי לי יהיה יותר נחמד בלי העולם. בסוף הכול הבל הבלים לא? למה אני לומדת למה אני עובדת למה? בסוף אין כלום. לפעמים אני מרגישה שהעולם הזה הוא משחק אחד ארוך ברגשות.

אבל לא יקרה כלום. כי אין לי את האומץ, או אין לי את הטיפשות, איך שתרצו להסתכל על זה.

וזה בטח יעבור שוב ויחזור שוב, ושוב ושוב, כל המחשבות והתחושות והכאב הנפשי והפיזי. ויהיו תקופות טובות ויהיו מזעזעות.

וזה משחק אחד ארוך ברגשות שנמאס לי להיות חלק ממנו כרגע.

ולרגעים אני תוהה לעצמי- אם זה באמת ייגמר עכשיו, האם אתחרט על המשאלה שלי? התשובה היא לא חותכת. ואולי זאת גם בעיה.