רגע מזוקק אחד קטן בתוך הכאוס שאנו חיים בו.

זה קרה אתמול בשעת הצעידה עם משפחות החטופים, הצועדים בנחישות לירושלים בעודם אוחזים בידיהם תמונות של היקירים שלהם. מחבקים מדי פעם לקבלת חיזוק, קוראים בכוונה מלאה שעכשיו ישחררו את בני משפחתם. צעדנו במקטע שהחל ב"שורש" וסיומו בפארק "עין חמד". בעת שהגענו, בדרכנו אל מול "קרית יערים", הופתענו לקבל משב אוהד ומחבק מהאוכלוסיה החרדית ששרה בעוצמה כדי שנשמע, הניפה בלונים צהובים ודגל ישראל גדול. הם נופפו לנו לשלום ואנחנו השבנו בהתרגשות לגילויי ההזדהות שלהם. זה היה רגע שדמעות מלאו את גרוני ועיניי כשחשתי זיק קטן של תקווה שאולי למרות הכול, נצליח לקומם את אומתנו עם סט ערכים חדש.

בימים אלו אני מלווה את שכננו היקרים, שלרוע מזלם כלתם ונכדתם נסעו לקיבוץ בארי לחגוג ונחטפו לעזה. המציאות הזאת כל-כך אכזרית. אצלי הכל החל עוד הרבה לפני. אני נוהגת מזה 40 שנה לחגוג בביתנו חגי תשרי. מתכננת כחודש לפני המועד. הפעם חשתי כבר אז אבלה ועצובה כי מדינתנו מתפוררת, והרגשתי בתוך-תוכי את פעמי המלחמה. בחרתי שזה לא זמן מתאים עבורי לחגוג. הודעתי למשפחה שהפעם נוותר, ושמחתי שזו הייתה בחירתי.

לצערי חשה שיש הקבלה מלאה להזנחה בכל נושא אפשרי, חשתי על בשרי את ההזנחה של מערכת הבריאות. לקח לי חודשים רבים לברר איזה שינוי תרופתי עליי לעשות. הרבה זמן של דאגה שאספיק לפני שאסבול מעוד תסמינים של המחלה. לשמחתי החודש אתחיל תרופה חדשה. מקווה שתעצור את ההדרדרות במצבי ואולי אף תשפר אותו.

הרבה תקוות לכולנו לימים טובים יותר,
אריאלה