למה זה קרה להם – ולא לי?

בהם היה את הרצון לחיות – בניגוד למה שקורה אצלי.

וזה מרגיש - כל כך פרדוקסלי,

למה המוות הגיע אליהם – אך לא האובדני המלנכולי?

למה אלוהים לא גורם לכך – שזה יהיה אופטימלי?

ולמה אני מרגיש אשם - כאילו שזה קרה בגללי?

.

הדמעות, הכאב – ואשמת ניצולים,

גורמים לפעמים לרצות – למות במוות אלים.

וכולם באזעקות בורחים – מפחד הטילים,

אך הוא מקווה להיות אחד מהחללים – לא מה'חולים'.

.

"אתה רוב הזמן לא מבין את עצמך – איך תבין את אלוהים?

כבני אנוש – אנו צריכים להיות הרבה יותר צנועים.

בעולם הזה 'הוא' נסתר – עושה הכל מאחורי הקלעים,

הוא רוצה שתהיה טוב – ותעזור כמיטב יכולתך במלחמה ברעים."

.

במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,

מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?

.

כאשר האשמה מלווה אותו כל הזמן – כמו צל,

על זה שהוא עדיין חי – הוא מרגיש שהוא צריך להתנצל.

ואולי בכלל היה עדיף – לא להינצל?