סליחה
ערב טוב,
אני לא באמת יודעת מה לכתוב או למה אני כותבת אבל כנראה שאני צריכה קצת לפרוק, אין מה לעשות השבועות האחרונים וגם הקרובים היו קשים לכולם, אתחיל ואומר שאצלי הכל וכולם בסדר, קשה לי להתלונן כיש אנשים שאיבדו את כל העולמם בשבועות האחרונים, שנאלצו לקבור הורים אחים או ילדים ובני זוג. אנשים שהיקרים להם מכל חטופים או לא יודעים מה איתם. אבל זה יושב לי רק קושי קטן המךחמה הזו הזכירה לי כמה אני בודדה, מצד אחת מתפללת לחזור לעבודה לחיים הרגלים שכל כך רציתי להמשיך להתחיל ללמוד, עבודה שאני אוהבת מצד שני חייה עם חרדה קטנה. השבועיים האלו פשוט הזכירו לי שאין אף אחד שהתעניין בי חוץ מהמשפחה שלי.
אף אחד לא שאל מה איתי או אם אני בסדר. אני שלחתי הודעה ביום השני למחלמה לכל המכרים שלי עם אחולי תשמרו על אצמכם וזהו... חות משיחות קצרות אף אחד לא התעניין בי מאז יכולתי להעלם מהעולם. אני מרגישה חרא שבזמן כזה אני מתלוננת על שטות כזו אבל הייתי חייבת כי מיום ליום זה פשוט משקיע אותי ליותר דכאון הרי לא היו שמים לב אם נעלמתי.
תגובות
ד"ר אילן וולקוב
היי, יופי שאת כותבת פה, ובוודאי שחשוב מאוד לשמוע איך את, והאם את בסדר. זה ממש בסדר להרגיש את כל מנעד הרגשות. מעולם לא נתקלנו בכזה דבר, וכולנו איבדנו משהו. במידה ואת מרגישה שהתחושות האלה לא הולכות ומתמתנות בימים הקרובים. ושהמצוקה גדולה מדי, אנא פני לבדיקת פסיכיאטר. ניתן לפנות או לטיפולו של פסיכיאטר פרטי (שבטח יהיה זמין יותר), או במערכת הציבורית (שכולה מגוייסת למצב). כמו כן, חשוב מאוד למצוא כתובת ״לאוורר״, לדבר עם מישהו (יש הרבה ארגונים שנרתמים), ובהמשך להמשיך גם לפסיכותרפיה ממושכת יותר לעיבוד החוויות הקשות של המלחמה הזו. בהצלחה!