סליחה על ההצפה בפוסטים. 

כל כך מתאים לי להתנצל על משהו שאמור להיות לגיטימי.

הלכתי לבקר אח בבסיס. רגע לפני שהלכנו נתתי לו חיבוק ארוך, והתפרקתי. כמה דקות ארוכות הוא פשוט חיבק. חזק. עוטף. ואז הוא אמר שאני צריכה לפרוק ולא יכולה להישאר עם הכול בפנים לבד.

סיפור חיי.

במוצאי שבת ראיתי את ההודעה ששלחת לי בבוקר. אחים שלי התקשרו לנשים שלהן, ורק אצלי שקט.

אני לא מסוגלת יותר.

ואז סיפרת שאתה קרוב, אבל אני לא יכולה לבוא. רק כי אתה אוהב אותי, וחושבים שזה יחליש אותך. שאתה צריך לצאת להילחם כאילו אין לך כלום לאבד. כאילו לא תשאיר אף אחד כואב מאחור.

אני לא מצליחה יותר. הגוף שלי לא מסוגל יותר. הלב שלי לא מסוגל יותר. לא הצלחתי לדבר איתך, רק ניסיתי לנשום. 

כבר שבוע שאין לי חדר לישון בו בבית. כבר שבוע שדודה שלי אומרת לדאוג לאמא שלי וכולם אומרים לי לדאוג לכולם. אין לי כוחות לדאוג לעצמי. אין לי תיאבון, וכשיש לי אין לי כוח להכין לעצמי אוכל.

אני צריכה לחייך, אני צריכה לדאוג.

אני לבד.

כי עד שרציתי לעשות משהו בשביל עצמי לא היה מי שיעזור לי. רק רציתי לסדר את הבית שלי. להעביר אליו דברים, לשים תמונה של שנינו.

אבל אני צריכה לבד. אף אחד לא יעשה במקומי. אני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולעשות.

יצאתי להליכה של שעתיים, לנשום. כבר התחרפנתי בבית. רציתי שקט. בלי אף אחד ליד. באיזשהו מקום גם קיוויתי בלב שתיפול עליי רקטה.

אני לא אשרוד עד החתונה שלי. 

אני לא יכולה ולא רוצה להיות בתחושה של כל שעה איתך היא האחרונה.

סליחה.

שאתה נלחם בשתי חזיתות.

בהם ועליי.

אמרתי לך שאני לא מסוגלת יותר, אמרת לי שאתה צריך אותי.

אז לא יקרה לי כלום. כי אני חייבת. ואני יודעת שלא באמת יקרה לי משהו. רק לא יכולתי להגיד לך שבאלי למות.