אכזריות שלא ברא השטן. זה מה שזה. זו אכזריות שלא מסוגלת להיתפס במוח האנושי, בטח שלא בלב.

נערים, שכנים שלי. אי אפשר לדמיין מה היו הרגעים האחרונים שלהם. כולם מחייכים בתמונות, מאות שהצטברו ליותר מאלף בתוך פחות משבוע. אלה שעד לפני שבוע עוד חייכו, עוד דיברו עם אבא, עם אמא, עם האחים והאחיות. יצאו לחגוג עם חברים.

אלה שהחזיקו את הילדה, שישנו עם האישה בלילה, במיטה שלהם בבית שלהם.

לפני שבוע נדמה כמו פיסה מגן עדן.

תלמיד של חברה שלי, ילד קטן, ראה מול העיניים את אבא שלו שהיה ואיננו. אין לזה ריפוי. אין לזה חמלה, איו לזה מחילה. משפחות מקיבוץ של חברה פשוט נמחקו.

אנחנו לא נלחמים בבני אדם. אנחנו נלחמים במפלצות בדמות אדם.

לפני חמישה ימים לקחת את התיק שלך ונסעת.

לפני חמישה ימים וחמש שעות קמתי בבהלה בבוקר לקול הפיצוצים והערתי את כל המשפחה. רציתי לרוץ אליך לבית שישנת בו אבל היה מסוכן, זה לא הפסיק. כשהגעת רציתי כל כך לחבק אותך.

הלכנו לבית הכנסת, שמחת תורה. בערב כל כך התלהבתי שהגיעו המון אנשים, המון צעירים. בבוקר הצעירים היו בחולצות לבנות, עלו על מכוניות.

רצת לבית לקחת את הנשק, רצתי אחריך, פחדתי שתלך כבר בלי להספיק להגיד לי שלום. היירוטים היו ממש מעלינו, רצנו בחזרה.

המחשבה שתלך הטריפה לי את המוח, אבא חיבק אותי חזק. 

חזרתם לרקוד, 20 אנשים בקושי. לרקוד בקושי. כולם בפלאפונים, כולם דרוכים. מתי צריך לרוץ למרחב מוגן, מתי תצטרך ללכת. שלחת לי מבטים, חיוכים, ניסית להצחיק אותי. שמחת כל כך לראות אותי מחייכת. ראיתי את הפגיעות הישירות, ראינו את העשן האפור הסמיך. כל כך קיוויתי שכולם בסדר. 

באותו רגע לא דמיינתי שכמה קילומטרים מאיתנו מתרחש גיהינום.

חמישה ימים שאתה רחוק ממני.

כבר עברנו יותר מזה. אבל חודש? ידעת שאני לא מסוגלת שלושה שבועות. תמיד דאגת לצאת, לדרוש מהמפקד לצאת כי אני צריכה אותך איתי.

חמישה ימים.

כמה ימים נשארו? כמה שנשארו לחתונה שלנו.

אני מחכה לנס. פצצה אחת והכול ייגמר. חמאס ייגמרו, יתחסלו.  שימותו מפחד, הצבא שלנו כל כך חזק אני בטוחה בזה.

אני לא רוצה לפחד. לי לא מגיע לפחד. לא אני זאת שאמורה לפחד במדינה שלי.

כבר יומיים בורח לאחיין שלי בלילה. קילחתי אותו היום בבוקר, שמתי את המצעים בכביסה. אתמול שטפתי את הבית, שיחקתי עם הילדים. אם הם לא היו כאן לא יודעת מה היה קורה איתי , עם כל הקושי. טיפה של תמימות בתוך ים החושך הזה. מעסיקה אותם. אני מוציאה להם את כל חומרי האומנות שלי, שימח אותי לעסוק איתם תוך כדי הרעש של הפצצות, והם בשלהם, לא שמים לב לכל הרעש שבחוץ. רוגע, רוגע, רוגע. 

אין לי זמן לבכות, אם יהיה לי זמן אני אתפרק.

כמה דמעות וזהו.

נתפרק כשהכול ייגמר, וכולם יחזרו. זה בטח יהיה זוועה, לא יודעת איך אגיב, איך הגוף שלי יגיב. הוא דרוך כבר חמישה ימים.