אהוב שלי. כותבת לך, לכולם, לי.

מדהים כמה משהו שהפריע לי ביום שישי ובכיתי עליו הפך להיות בעיני כל כך שולי. 

אני אעשה הכול לבד. אני אצבע לבד אני אזמין לבד אני אבנה לבד, אני רק רוצה שתחזור בריא ושלם, בגוף ובנפש. זהו, לא אכפת לי משום דבר אחר בקשר אלינו.

לא אכפת לי לקנות לך ולכל המשפחה שלי את הציוד הצבאי היקר ביותר, שנתחיל את החיים שלנו מרוששים מכסף, רק שנתחיל אותם ביחד.

המשפט שלך מהדהד בי, חודר, אתה גם פוחד. אתה לא יודע מה יהיה. אתה פוחד מהגרוע מכל.

אתה שומר על עצמך, בשבילי.

אני מאמינה שיהיה טוב כי אין לנו אופציה אחרת. פשוט אין.

אתה תחזור ונתחתן וכל האחים שלי יהיו בלי המדים, כי לא תהיה עוד מלחמה.

אני שולחת הזמנות, אני מדמיינת את הרגע הזה, אני מצפה לו כל כך. שתבוא אליי ותכסה אותי.

חשבנו שלא ניפגש שבוע לפני החתונה, זה היה לי כל כך קשה. עכשיו זה חודש, ואני מקבלת בהבנה, עם כל הקושי. אני לא מתנגדת. אין לי למה, אין לי למי. זה התפקיד שלך, אתה חי אותו, אתה נושם אותו. אתה חי שליחות, אתה לא ישן בלילות נורמלי, אתה מתקשר אליי גמור מעייפות כדי לשמוע איך היה לי היום. אני אוהבת אותך כל כך.

וסתם בהקשר של הפורום- עד אתמול בצהריים לא היה לי תיאבון. לא אכלתי כלום יומיים וחצי, מאז שהלכת. לא הייתי מסוגלת. הכול היה כל כך מאוס. זה תמיד מחזיר לי מחשבות, ותהיתי לעצמי איך בתקופה הזאת עם כל הלחץ שכל דבר שהפריע בעבר הופך לשולי- זה עדיין נשאר, חוזר, מכה שוב.

סופסוף מצאתי עכשיו זמן לעצמי. קצת זמן לעשות משהו בשבילי בתוך כל הימים האלה של הטירוף ושל להעסיק את כולם. כולם בונים עליי כאן, שאתפקד, שאתפעל. היום זזתי באפיסת כוחות מוחלטת. הילדים הסתובבו סביבי, ביקשו שאשחק איתם, שאתן להם אוכל, שאקריא להם סיפור, שאעשה להם פעילות. וכל שאר המבוגרים? רואים חדשות, את הזוועות האלה. למה?

רציתי מחר לבקש יום חופש מהבית, שיתנו לי קצת זמן לעצמי, שיסתדרו בלעדיי. אבל לא נראה שזה יסתדר. צריכים אותי פה, ואולי אין לי זכות להתלונן. האבות של הילדים האלה בצבא. ואני גם המתווכת, המרגיעה. מסבירה מה הבומים שמרעידים את הבית, מסבירה מה אבא עושה עכשיו, איך הוא שומר, איך הוא מגן. מחבקת, ולפעמים גם בוכה איתם, שגם אני מתגעגעת, וגם אני לא יודעת מתי. ואני פשוט מאמינה שיהיה טוב. רוצה. מקווה כל כך.

מחניקה את הדמעות בתור בסופר. מחניקה את הדמעות בתוך משחק תופסת, בוכה קצת על אבא, בוכה קצת על אמא, 

וקצת יותר לבד.