לכל הכאב הזה יש מיליון שמות שונים.

אני אפילו לא זוכרת כבר מה הם למרות שקראתי עליהם רק לפני כמה דקות בודדות.

כואב לי. פיזית. אולי כי אין לי אפשרות לכאוב נפשית. אולי כי אני לא יודעת איך לכאוב נפשית. אולי כי אני לא רוצה, מנסה להדחיק. מנסה להרחיק.

אני יודעת שזה כלום, כל הכאב הזה. הוא בראש שלי. הוא נפשי.

אבל... למה נפשי זה כלום? אולי כי אין לו תרופה. אולי כי אני ממציאה. אולי כי הפתרון הוא פשוט "לחשוב אחרת". כמו שאחרים יכולים לטעון.

למה כשאני משחקת עם אחיינים שלי פתאום כואב לי בחזה? למה כשאני סתם שוכבת ולא חושבת על כלום. למה עכשיו. למה אני פשוט לא מצליחה להיכנס למיטה ולישון. להירדם ככה בפשטות ולשנות את הכיוון של המסילה של רכבת המחשבות המטורפת שטסה אצלי בראש. כל הזמן. וכאבי בטן וכאבי ראש וסתם כאבים רנדומליים בגב. ועכשיו היד.

אני מרגישה שבורה.

מתפרקת.

נמאס לי להתפרק לו בטלפון. נמאס לי מהקוצר נשימה הזה. נמאס לי מהתקפי חרדה, שבאים סתם ככה. בלי סיבה. סתם כי זאת תקופה אחת ארוכה ולחוצה בלי תאריך תפוגה קרוב.

יש לי הרבה דברים לעשות. אולי הם סתם הרבה בראש שלי. אולי הם סתם מרגישים לי גדולים. ואולי אני פשוט צריכה להתחיל לעשות אותם. אבל הם הרבה והתוצאה היא שאני בקושי מתפקדת בכל אחד מהם, ועוד מצליחה להסתיר את זה מכולם ומראה שאני שולטת בעניינים. חונקת את הדמעות כי נמאס לי מ"אבל למה לבכות על זה", "נו, עכשיו תבכי שוב?" מצד המשפחה שלי. הם מנסים לעזור, אבל אני רואה את אמא אבודה.

קצת אירוני שמישהי שהרגישה כל כך בודדה במשך תקופה ארוכה מדי, מוצאת זוגיות עם חייל, מארגנת את הדירה לבד, מתארגנת לחתונה ומבלה עם עצמה, לבד.

בעוד רגע אני אמצא את עצמי ישנה בדירה לבד. חוזרת מהעבודה לבית ריק. הולכת לישון לבד. קמה לבד. יוצאת ללימודים בשש בבוקר בלי להיפרד מאף אחד.

בזוגיות.

אני לא רוצה להישמע כפוית טובה. אני אוהבת אותו, מאוד. מעריכה את כל מה שהוא עושה, בשבילי, למדינה.

ידעתי מראש את ההשלכות. ידעתי שכל הכאב הזה יבוא עליי. ניסיתי להסביר לו והוא לא האמין, הוא לא חשב שזה יהיה ככה. שזה ישפיע עליי ככה. הייתי צריכה להסביר את עצמי טוב יותר.

ועכשיו אני צריכה להתמודד.

ואני כותבת כאן כי יש בי דחף כל כך חזק לחתוך. ואין לי למי להתקשר שיעצור אותי.  יש משהו מנחם בזה שאני בסוף היום נשארת להתמודד עם עצמי לבד. עם כל המחשבות. אני מבינה את עצמי. אני לא צריכה להסביר את עצמי לעצמי.

איך מסבירים את הכאב הפיזי הבלתי פוסק הזה? אי אפשר. אף אחד לא יודע.

ואמרתי לו. כואב לי. תעשה משהו.

אבל הוא הלך לישון.

ואני מוצאת את עצמי שוב במצב שאני כל כך מכירה. לבלוע הכול, לשמור הכול. עד לפיצוץ הבא.

אולי הוא הלך לישון כי התחושה היא שזאת אני. אני באמצע התקף חרדה ואין לו מה לעשות. ואני כבר רגילה לזה, והוא כבר רגיל לזה. אולי.

המחשבה הזאת רק מכאיבה לי יותר.

אין לי איך להסביר את עצמי. אני לא יודעת להסביר את עצמי לעצמי.