לקחתי נשימה ממש לאחרונה כי היתה לי פגישה לא נוחה מול אדם שאני מאוד מעריכה.

כמובן, שעם כמה שנערכתי לפגישה בסוף לא הייתי ערוכה. לא אני ממש לא מדברת על מרפי או מזל אלא פשוט.... יש לי טראומה.

יש לי טראומה לעסוק בדברים שאני אוהבת ולהרגיש ביטחון מספיק גבוה בהם.

יש לי פחד לדבר מול בוס, מנהל או ראיון עבודה.

איפה זה פוגש אותי? מה הטראומה?

טראומת הההשפלה אבל לא אכנס אליה ברשותכם.

מאז, 

שום ראיון או שיחה עם בוס לא נראת אותו דבר,

הכל עם לב דופק ופיק ברכיים.

משהו בקול שלי משתנה כמו חוסר שליטה ברמות מאוד גבוהות ואף מתסכלות . 

תבינו,

הטראומה היא דבר שבא והולך ואני לא מצליחה לרדת לסוף דעתה.

בסוף , מה תפקידה של הטראומה להשאר אם יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לרפא אותה.

למה היא כל כך עקשנית ? 

מזל שיש לי משהו שאני נאחזת בו - מדיטציה. 

הדבר היחידי שמעגן לי את הנפש זה הנשימה. זה ההרפיה זה המרחק ביני לבין הפרפקציוניזם.

האם זה הטראומה שגורמת לי להיות לא מושלמת או זו אני שעדין מחפשת את השלמות .

ת ע ל ו מ ה.