זה נהיה קל יותר, לא לאכול. כבר כמה ימים אין לי תיאבון.

אם על יום שישי שעבר אמרת שכל מה שאכלתי באותו יום אתה אוכל בארוחה, מה היית אומר על השבוע הזה?

לפעמים פחד זה טוב. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה טוב.

שפחדתי שיכאב לי מדי, שלא חתכתי עמוק מספיק. לא חזק מספיק בשביל שידמם,  לא חזק מספיק בשביל להשאיר סימן, אבל חזק מספיק כדי שימשיך לכאוב לעוד כמה רגעים.

והסכין בכלל מלוכלכת ומלאה חלודה.

סליחה שהבטחתי. שהבטחתי שלא אנסה כי אמרת שאין דרך חזור. ועדיין תאהב אותי אבל כבר לא אהיה אותו דבר.

אני כבר כמה שבועות לא מרגישה אני. אני בנאדם שמח. אבל אני לא מצליחה לחייך. אבל אני צריכה, אז אני מחייכת וכשאני לבד זה נמחק באלפית שנייה.

אני שעות בחדר, בדלת סגורה. אני קמה בבוקר ל3 דקות של אנרגיה שמתפוגגות עד לבוקר הבא. 3 דקות שאני מרגישה טוב, 3 דקות שיש לי כוח להתארגן. ואז אני ממשיכה להתארגן באפיסת כוחות.

ניסיתי לשמח את עצמי, לקנות קנווס. ציירתי. וזה לא עשה כלום. את שאר היום ביליתי במיטה. ניסיתי לנגן ואין לי רגש. אין בי כלום. אני מרגישה ריקה.

ניסיתי לבכות ולא הצלחתי. וזה כל כך הולך להתנקם בי.

סליחה שניסיתי, אבל אולי זה לא נחשב כי לא הצלחתי. לא היה בי אומץ להכאיב לעצמי.

ואני בכלל מתנדבת במד"א, אני כזאת מטומטמת.

אני מורה, אני צריכה לתפקד, צריכה להיות בשביל התלמידים שלי, הם סומכים עליי. אסור לי להתפרק. מספיק קשה להם גם ככה. ואם אעשה לעצמי משהו? זה ישבור אותם.

אני צריכה לשים בגדים רחבים. רק כדי שלא ינסו לראות בי איזה מודל לחיקוי. ואם אחתוך אז במקום מוסתר, גם שאמא לא תראה, אבל גם אני לא רוצה לראות.

אני לא יודעת מה עובר עליי, זאת לא אני.

האישיות שלי נעלמה. ואין לי איך לעזור לעצמי כי אני לא רוצה כי כלום לא יעזור.

אולי זה יעבור לבד.

לבד.