הקשבה לעצמי
טוב, אז אני התחיל מהסוף, אני חושבת שסוףסוף למדתי להקשיב לעצמי כן לפעמים זה קשה כי באותו רגע שזה קורה כנראה שזה במשבר כל שהו אל מול אדם אחר אבל צריך ללמוד לעשות את זה.
ועכשיו לסיפור, היום רבתי עם חברה שלי שאנחנו מכירות מכיתה ד, בקצרה ממש כנראה שהייתי חסרת סבלנות היום ללהכיל שטויות של אדם אחר, היינו בדרך לים והיא לא אהבה את האנרגיות שלי בטענה שהיא אחרי תקופה קשה והיא מנסה להוציא את הכנרגיות שליליות מסביבתה, מה אני אגיד להם, אני מגרישה את עצמי כבן אדם אופתימי יחסית משתלת לראות את הטוב בבן אדם שמולי ובכל סיטואתיה שחוויתי וחוויתי דברים, לשמוע דבר כזה מבן אדם שבעיניי חסר מודעות עצמי זה פגע בי מאוד כי כחרי ששנים על דבי שנים אני מבטלת אתעצמי רק בשביל לא להתעמת איתה או רק בשביל לא להישאר בודדה למוע את זה כנראה מסכם את החברות שלא הייתה אמורה להימשך כל כך הרבה זמן, וזה בסדר לכולנו יש תקופות, כולנו שונים עם מטרות שונות עם השקפת עולם שונה ואני מבינה את זה אבפ לעם הראשונה שאמרתי בצורה הכי גלויה שאפשר״ שאני רוצה להנות מהשקט אבל ביחד עם אדם אחר״ היא לק קבלה את זה מה אני אגיד, כנראה נועדתי לשטוק עם עצמי
אז זוגיות אין, חברים אין, לפחות יש לי עבודה שאני אוהבת והכי אירוני לה
שאני עובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי, אולי רק איתם אני מצליחה ל קשר כי כרגע עם בני גילי או אנשים בתפקוד תקין לא מאוד מצליח לי.
אני לא מבינה איך בן אדם רואה רק תתחת של עתמו ובוקר לראות רק איך פגעו בו ולקחו חו ושתו לו, במשך שנים לא שיטפתי וכשאני משטםץ
אומרים לי למה זה מה שאת מרגישה או למה רש עכשיו, ממש עשה לי חשק לשטף, אולי צריך לעשות לפעצים חשבון נפש למה דברים מתגלים רק אחרי כמה שנים, כי כשאני פגעתי בן אדם תמיד אמרו לי מיד כי כנראה שקל לתת לי ביקורת כי אני תמיד סופגץ אותה אבל כשאני נותנת ביקורת זה פעם במיליון שנה ומשום מה לא מקבלים אותה אף פעם.
אבל היום הבנתי למדתי לשים גבול לכל תעלול לא משנה כמה שנים החברות נמשכה ולא משנה כמה אני בודדה עכשיו לפחות אני מקשיבה לעצמי
תגובות
אורית זאבי יוגב
אגם יקרה, ישנו משפט שאומר "הגיהנום הוא הזולת", את המשפט הזה שם הפילוסוף ז'אן פול סארטר בפיו של גיבור המחזה שלו "בדלתיים סגורות", המחזה מדבר על שלושה אנשים שמובלים לאחר מותם לחדר בגיהנום. הם מחכים שיבואו לענות אותם אבל איש לא מגיע. הם מתחילים לדבר ביניהם וככול שהשיחה שלהם מתקדמת מתברר שההבדלים ביניהם, בהשקפותיהם, ובערכים שלהם הופכת את השהייה שלהם ביחד לעינוי אמיתי ללא כול התערבות מבחוץ. סארטר עצמו מוביל במחזה את הרעיון של האותנטיות - אדם שמסרב להכחש לחירות שאיתה הוא נולד. אז עם כול ההקדמה הזאת - 1. אני מברכת אותך שהחלטת להיות נאנמנה לעצמך, זהו צעד טוב וחשוב. 2. אני סבורה שאינך צריכה לוותר לא על חברים ולא על בן זוג אלא לעשות מסע שבו תנסי למצוא את אותם האנשים שטוב לך איתם ושאינך מרגישה שאת משלמת מחיר גבוה על השהות איתם. משהו בך לאורך השנים, כנראה מהפחד להיוותר לבד חנק את עצמו וייתכן שמשהמקום הזה האנשים שהיית איתם בקשר הרגישו את הדבר החנוק והמעוכב הזה שלא יפשר להם להיקשר אלייך או לראות אותך כמו שאת. נשמע שאת עצמך הסתתתרת מעצמך, מה דעתך?
אגם
אני מאוד מתחברת למה שכתבת, ללא ספק מרב שהסתרתי את עצמי גם מפני עצמי נהפכתי לשקופה בפני אנשים, במשך שנים חשבתי שהדרך הטובה זה רק לרצות ולא לשים גבולות כי פחדתי להיות לבד ובסופו של דבר תמיד הייתי משהו שזוכרים כצריך משהו או כאופציה חמישי כי תמיד הייתי שם. בשנתיים האחרונות עבדתי תהליך של השלמה עם עצמי והכי חשוב למדתי להפסיק להתנצל על מה שאני אוהבת או לא, או על מחשבות שלי, ובגדול הפסקתי להתנצל על הקיום שלי.... כמובן שלא וותרתי על חברה או זוגיות אבל לצערי זה שני תחומים שהמלחמה מהם עבורי היא תמידית כך שלא תמיד יש לי מספיק אנרגיה לעשות צעד אקטיבי אבל משתדלת לא לפספס הזדמנויות
תודה רבה על התגובה שלך אם תרצי אפשר גם להמשיך לדבר בפרטי