כמה חודשים אחרי שעזבתי את מקום העבודה שלי, כי ההתקפים הכריעו אותי, קפצתי לבקר. כשחזרתי, כתבתי את הפוסט הזה:


"וואו, איזה יופי את נראית" אתם אומרים. "כנראה שחופשה בבית ממש גורמת להיראות טוב." "אולי גם אני אשקול את זה" מישהי מוסיפה בקריצה.
לרגע העזתי לשכוח. לרגע הרגשתי שקיבלתי מחמאה סתם, כמו לכל אחת, אבל התזכורת לא מאחרת להגיע.
הראש מוטה בזווית של 30 מעלות, טון הדיבור משתנה, פתאום מדברים "רציני".
"אז איך את מרגישה?" אתם שואלים
"מצוין" אני עונה. "טפו, טפו טפו" אני מוסיפה בחיוך
"יופי. יופי"
תמיד זה פעמיים יופי, החזרה על המילה אמורה לגרום לי להבין יותר את הנאמר. זה באמת יופי, יופי שזה לא אצלכם. רק אני "זכיתי". ואם לרגע העזתי לשכוח באיזה צד אני, אז טוב שהזכרתם לי.

ואז מתחילות השאלות החטטניות.
"אז מה את עושה כל היום? נחה?"
"גם. כל מיני" אני עונה
"מה את לא משתעממת כל היום בבית?"
"אז מה איתכם?" אני שואלת. מנסה להסיט את נושא השיחה
"אנחנו כאן כל יום. את לא פה. ספרי, ספרי מה איתך?"

אני מנסה להבין מה מטרת השאלות. הרי לא באמת חשוב מה איתי. הרי כבר תייגתם אותי כחולה, הורדתם ממני כל סממן אישיות שחשבתי שתזכרו, שתעריכו.
הרי הכרתם אותי בשיאי. ידעתם עד כמה אני טוטאלית, אז הייתם אמורים לדעת עד כמה זה חסר לי.

בהומור ותחבולות הצלחתי להסיט את נושא השיחה. דיברנו רגיל. צחקנו, ריכלנו על לקוחות, הראתם לי דברים שעשיתם.
"כאילו מעולם לא הלכת" אמרתם.

עברתי חדר חדר, דיברתי עם כולם. אותו ריטואל, אותה השיחה, אותם מאמצים שלי להחליף נושא כל הזמן.
בסוף היה בסדר, בסוף הרגשתי רגיל. היה כיף. התכוננתי ללכת.
"ביי מותק. טוב לראות אותך. תרגישי טוב"
אני יודעת, רק וידאתם שלא שכחתי.