עשרות אלפי פעמים בחיים שלי רציתי להרגיש מה זה "איזון". אני יודעת שזה בראש, שזו צורת חשיבה, שזו הפרעה נפשית מאוד מתישה. מתיש להילחם בשני קצוות בעצמך כל היום, כל הזמן. 

טפו טפו טפו, חמסה! הצלחתי בלי התקפי אכילה 6-7 ימים. משמע, אין עלייה במשקל ואין משלשלים ולמרות שהיו רגעים שכבר דמיינתי את עצמי מתקשרת למיון פסיכיאטרי ולהגיד להם שאני לא יכולה כל כך הרבה זמן להתמודד עם העולם ועם עצמי לבד, אני החזקתי בלי סימפטומים.

אבל! אני חייבת לציין שכן היו חריגות בשעות של הארוחות ושכבר כמה ימים אני בלי שינה והיו לי חרדות איומות, כמובן שההרגל (שאני צריכה לעבוד עליו) זה ללכת למטבח. הכנתי לעצמי נס קפה נטול בעיקר וזירו, עישנתי סיגריה וחזרתי למיטה, אפילו אם זה סתם לגולל בטיקטוק כדי להמעיט במחשבות ובחרדות. 

אז מבחינתי, לא עמדתי 100%. נגיד 90%, שזה גם משהו שאני אחליק עליו הפעם.

ואחרי כמה ימים שחשבתי על פיצה ללא הפסקה. מצד אחד רוצה ליהנות קצת, מצד שני מפחדת שזה יהרוס הכל ויגרר או שמישהו בבית יעיר לי על זה ואני ארצה לוותר על הכל...ממש פחדתי. 

רק חלמתי על הרגע שאוכל את הפיצה ואהנה ממנה, אבל עוד יותר מזה, שזה לא יהרוס לי ויגרר. 

זה לא בדיוק היה רגע "מושלם, אינסטגרמי". רציתי לתעד את הארוחה הזו, כמובן;)  אבל עד שהגעתי אליה, יצאה לי הנשמה ואחי גם רצה והתחלתי למדוד כמה מהמגש פיצה מכסה על הארוחת ערב וכשראיתי כמה, זו הייתה נראית לי ארוחה קצת אומללה. רציתי לאזן, אז חתכתי ירקות.

נהניתי יותר מהירקות הטריים למען האמת. אכלתי את הפיצה בחדר שלי, על המיטה אחרי שהבטחתי לא לעשות את זה יותר. והרגשתי אשמה ודי אומללה אלו ההנאות שלי בחיים, האוכל...קצת פתטי, כך רגשתי.

רציתי ליהנות ממנה ולשכנע את עצמי שאני נהנית כל כך ואיזה יופי. אבל לא נהניתי מזה כל כך. הנפש שלי לא הרגישה שלוו יותר אחר כך ואף יותר מזה, רציתי לקנות לעצמי משהו כדי "לפצות" על מה שהרגשתי כשאכלתי את זה.

יש לי הרבה חשקים ואני מתפתה מאוד מהר ותמיד מרגישה מקופחת שאני צריכה להתמודד עם לאכול במסגרת ושיש דברים שאני צריכה "להתאים" מבחינת הערכים והשעות ואני מוצאת את עצמי כל הזמן עם אוכל ומתעסקת בו וגם כשאני לא אוכלת אז אני צריכה לערוך קניות, לחפש כל מיני פתרונות איך ליצור תבנית שלא ארגיש בה מקופחת וגם תהיה בדיוק במידה מבחינת כל ערך ולקרוא כתבות על זה ומה מומלץ לקנות ואיך משלבים מה שאוהבים ומה אני בכלל אוהבת כבר? פתאום כל דיאטן קופץ עם איזו שיטה "לאכול ממש הכל וכמה שרוצים" עם כל מיני שיקויים ומוצרים ותוכנית ליווי עם מוצרים ממונים. סתם פותח חשקים ומוכר אשליות. בקיצור, האוכל והעיסוק בו לא נגמר.

אני די מבינה שאי אפשר הכל מהכל בזמן כל כך קצר, לפחות מנסה להבין. אבל אני רוצה להאמין שהעבודה שאני עושה משתלמת ואני יותר רגועה לדעת שאני מנסה כמה שיותר ועם יד על הדופק ולא נשברתי השבוע ואני רוצה להיות במצה שכשמעירים לי או מתערבים לי או "מחמיאים בעקיפין", למרות שאני לוקחת מאוד ללב, אני מבינה שזה לא ממש אבל ממש לא יתרום לי אם כל אחד יגיד לי את דעתו ואני אתן לזה לחדור לי לנפש ולקלקל לי את הגוף חלילה. 

אז עברתי את השבוע הראשון ב90% הצלחה. הקלה! אבל עדיין אני לא על מי מנוחות ועוד לא התחלתי אפילו עשירית מהדרך לצערי.

ממש לא מזמן הייתה לי שיחת פרידה מהמטפלת שהייתה לי באשפוז. רציתי להתגאות על ההישג, התובנות, הניסיונות שלי להתמודד ביום יום  ולעדכן אותה על האינטייקים שיהיו במרפאה. בעזרת השם הגדול והגיבור שמחזיק אותי, בינתיים קבעו לי לדיאטן ואחר כך ייקבעו למטפלת ואמן, אמן שאני אתקבל, אני צריכה קצת הקלה לנפש וליווי, הכוונה, אפילו עידוד ומילה טובה ממישהו שמבין בהפרעות האלה ואת דפוסי החשיבה. 

בשיחת פרידה הבעתי בפניה גם את החשש שלי לגבי אשפוז במקום אחר. בעיקר מפחדת ממקום אחד ספציפי שאני מרגישה שזה אומנם ישמור עליי פיזית ו"ייאלץ" אותי לאכול בלי סימפטומים לתקופה של כמה חודשים, אבל מה אז?

הרי מה שקשה באמת זה ביום יום, עם הסביבה, המשפחה, נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית שכמעט שכחתי איך זה מרגיש כי הייתי באשפוזים רוב הזמן. איך זה להיות לבד בחדר, מה זה לקנות לעצמי אוכל ולחשב כספים, איך לנהל את הרגשות הקיצוניים ובעיקר את הזעם שאני מרגישה. הרי הפתרון זה לא רק לאכול מסודר כמה חודשים ותלכי הביתה עם תפריט ויאללה ביי.

זה לא ירגיש לי נכון לאכול כל יום מול בנות שבקושי מסיימות חצי אנשור ונראות חצי ממני, בזמן שאני רוב הזמן עסוקה באיך לא לאכול הרבה, איך לא ליפול לזה וגם ידכא אותי ממש, כי זה יעצים את תחושת הכשלון הקשה. הן מצליחות איפה שאת נאבקת במשך הרבה זמן להיראות ככה ובסוף נכשלת. אני יודעת שזו מחשבה חולנית. אבל זה ידכא אותי יותר ולא ייתן לי מוטיבציה להאמין בעצמי ואני גם מפחדת קצת להתרגל לזה. התחושה הזו של האשפוז, שמישהו אחר עושה בשבילך הכל. "הנה, אני זורקת עליכם הכול, אתם אחראיים עכשיו". ואז אהיה פסיבית ואפאתית לטיפול.

המטפלת אמרה שגם אם יגידו לי באינטייק שזה המקום ללכת אליו כרגע, להתמודד עם זה וללכת עם כל האמביוולנטיות והכאב, עם כל הפחדים והחרדות ששוב יפסיקו לי את הטיפול במסגרת ושוב יעזבו אותי לבד ושוב אני כבר אשכח מה זה לעבוד ומה זה להיות אחראית על עצמי... מפחדת.

בא לי אמצע. מרפאה זה אומנם לא שמירה שוטפת, אבל זו תהיה סוג מסגרת שאוכל לשלב חיים איתה וגם ללמוד איך להיות מספיק חזקה מול העולם. כשהייתי מאושפזת, נורא פחדתי לצאת לעולם כי כבר התרגלתי לשם וכל מה שמעבר לשטח המחלקה זה הרגיש מסוכן ומאיים, זה גם מפחיד אותי להרגיש ככה שוב ואז בכלל אני אסגר בפני הטיפול.

מקווה שאני לא עושה טעות ואני לא טועה בתחושות שלי לגבי אשפוז נוסף במקום אחר ושבאמת אוכל להרגיש שאני חיה ומסוגלת להתנהל בזכות עצמי מבלי להזיק לעצמי או להיות מושפעת מאחרים חלילה.