סיטואציה עם אמא מול כל המשפחה אתמול בערב.
 

חברה הגיעה לסופ״ש. כיבדתי אותה וישבתי בחלל יחסית קרוב לשולחן הקידוש. כבר הרבה זמן שאני נמנעת מערבי שישי/חג.פשוט לא מסוגלת. בזמן שהם אכלו אני התיישבתי לאכול את הארוחה שלי מהתפריט. אמא שלי, פשוט משום מקום:״את רואה איך חברה שלך אוכלת? ככה אוכלים, תלמדי ממנה״. היא אמרה את זה בדיוק כשהכנסתי לפה כפית מלאה במעדן כחלק מהתפריט שאני נלחמת להחזיק כל יום. שתקתי באותו והעצבים התכדרו לי בבטן כמו אגרוף כואב. איך מגיבים לאמירה שכזו?! ועוד מול כל המשפחה והחברה. ישר כתבתי לעצמי אימייל. ״כמה שאת מדהימה״ ״כל הכבוד שאת לא נשברת״.המטרה של התפריט זה לא להכנס ״לעוד דיאטה״. התפריט שומר עליי מההפרעה. מבולמוסים, מצמצומים,ממשלשלים ועוד...
תמיד כשמעירים לי על הנראות, המשקל, צורת האכילה, מה אני אוכלת  וכמה, אני רותחת מבפנים והאוטומט בורח לאוכל, בעיקר אכילה רגשית, בולמוסים, להסתיר את מה שאני אוכלת או לאכול לבד. מעדיפה להמנע מערבי חג, קידושים, אירועים שיש בהם אוכל וקרובי משפחה או חברים. 
אמא שלי לא מגלה הרבה אמפתיה או חמלה לגבי המצב שלי. בסיטואציה הערב לא סיימתי את המעדן באותו רגע והלכתי ישר לחדר אחר לווסת את עצמי בכתיבה ושירים. אחרי הארוחת לילה, כדור העצבים התחיל להיות יותר נוכח, בעיקר כשכולם כבר נרדמו והשד של ההפרעה רצה למטבח. התאפסתי איך שהוא  והכנתי לעצמי נס קפה, סיימתי את המעדן שהשארתי מהארוחת ערב והלכתי לעשן. לא נתתי לשד ההפרעה לקלקל לי את התהליך בגלל הערות של אחרים והחוסר מסוגלות להתמודד עם הרגש.