וואו כמה קשה להכיל
קשה להסדיר נשימה ולהסדיר את המחשבות. יש בי קול שממש מוריד אותי. אומר לי שאני לא יכולה, שאני לא מספיק חזקה, שאני כשלון גמור ושעד שהצלחתי במשהו אחד-לעשות דיאטת כסאח, גם את הרסתי לעד. הוא צוחק עליי שאני פתטית, הכי שמנה בעולם ואין לזה טיפול וזהו, הכל אבוד, רק לזרוק את עצמי על 100 קילו של מאפים ובורקסים ולהתאבל. לחכות למוות ובינתיים להתחבא בבית מבלי לנסות להתמודד.
הקול הזה מאוד חזק ומשפיע. הוא גורם לי לא לסמוך על עצמי אף פעם. הוא גורם לי להאמין שבגלל שאני לא בתת משקל יותר ואין לי את כל מה שיש לבנות אחרות בגיל שלי או לדוגמניות באינסטגרם אז אני לא ראויה כבת אדם.
כשאתה כבר לא יכול לסמוך על עצמך יותר, כי אתה כבר משוכנע לגמרי שאתה לא מסוגל ואתה מתחיל להתהרהר ולפקפק בעצמך, במה שהשגת ושאתה מסוגל, אתה מחפש ״רול מודל״, ״דוגמה ומופת לאיך שצריך להיראות ולהתנהג בעולם״. בתור אחת שאף פעם לא הייתה מקובלת והעבירה את רוב זמנה בבית, לבד, אין הרבה דמויות בטווח הגילאים שלך שאתה יכול לשאוף מהן השראה או לבחון אם לקחת חלק מההרגלים שלהם כדי להבין איך להתנהל, איך לחיות בכלל.
לפה נכנסו כמה דברים: הרשתות החברתיות, השאיפה שהכול יראה ויתנהל מושלם ואם לא- אז שיהיה הרוס לגמרי, כי אין טעם אם זה לא מושלם. הצורך להשיג בטחון עצמי, להרגיש טוב עם עצמי מבפנים ומבחוץ, איך לרצות את כולם מבלי לאכזב אף אחד ובמיוחד לא את עצמך. להחדיר לעצמך שאתה צריך להוכיח את עצמך לכולם וכל הזמן לחיות במוד של מלחמה עם עצמך ועם כולם. הצורך לחפש אישורים מהחברה לזה שאתה ״תקין״(שלתפיסתי זה להיות מאוד רזה, להיראות תמיד טוב ומטופח, להיות תמיד בשליטה, לקנות דברים מאוד יקרים, לעבוד בעבודה שאני מרגישה בה העצמה ולהוות דוגמה לאחרים, ממש להרגיש כאילו אני צריכה להיראות ולהתנהג כמו בובה עדינה ולהיות תמיד בשליטה ולא להביע חיבה לאוכל בפרהסיה). בבית ועם המשפחה הגרעינית, הכול ממש רחוק מלהיות מושלם.
רציתי נורא להיות רזה. לא אכחיש ואומר שגם היום אם ישאלו אותי מהי משאלת ליבי העיקרית, מה שארצה תמיד לענות זה להיות רזה וכחושה. רציתי להיראות ההיפך ממה שנראיתי כל חיי. רציתי לפצות על כל השנים שהחבאתי את עצמי בגלל המראה החיצוני והמשקל. רציתי להרוס ולכסח את השומן מתוך אמונה שזה מה שישנה הכל ורק אחרי שאגיע לbmi נמוך, אוכל להגשים את עצמי ולחוות את כל הדברים שלא חוויתי ולעבור חוויה מתקנת כדי לפצות על הילדות ועל 26.5 שנים שחייתי כשמנה.
לא אפרט כיצד, כמה ואיך, אבל הצלחתי לרדת הרבה במשקל ואפילו טיפה פחות ממה שציפיתי. החיבה לאוכל, שתמיד היה ״חבר-אויב״ לא נעלמה, פשוט מצאתי דרכים וקיצורי דרך כיצד לאכול הכול ולרזות. רציתי להעלים את האהבה שלי לאוכל ואת התקפי האכילה, רציתי להיות ״טהורה״ ולא ״מיטהרת״ ולשמור על המשקל החדש חזק חזק, שלא יעזוב אותי הגוף החדש ושלא אאבד אף פעם שליטה ולצמצם את התאוות, השאיפות , הבגדים במידות גדולות, את התמונות מפעם, הרגשתי שאני כבר חדשה ושאני יודעת לאן אני כבר לא רוצה לחזור לעולם, רק לא לחיות בגוף הישן, רק לא להיות זו שמעירים לה על זה שהיא לוקחת יותר אוכל בצלחת או מוסיפה עוד מנה. הדבר שהכי הכאיב לי, זה שכל פעם שמישהן היה מעיר לי שרזיתי יותר מדי או שואל אותי כמה אני שוקלת ואם אכלתי וכמה אכלתי, לא ידעתי איך להגיב לסביבה והייתי נתקפת בלופים מאוד ארוכים של אכילה, אבל לשמחתי, עדיין הייתי במשקל נורא נמוך ובהימנעות כמעט מוחלטת מכל סיטואציה עם אוכל והבנה שהרבה מההתקפים נגרמים מהערות של אנשים, הצלחתי לצמצם קצת את ההתקפים. אבל החרדות, הפחדים והמחשבות הבלתי פוסקות שאני כל רגע עלולה ממש להתפוצץ ואומנם אני נראית מאוד רזה ושברירית מבחוץ, אבל הסתובבתי עם תחושה תמידית שאני פשוט מפלצת ללא תקנה ואני צריכה פשוט לרסן את עצמי כל הזמן וזה שאנשים העירו לי שאני סובלת מאנורקסיה, בראש רצו לי כל הסיטואציות שברחתי לאוכל לאורך כל השנים ואני ידעתי טוב מאוד שאני לא אנורקסית. ידעתי טוב מאוד מה אני יכולה לעולל לעצמי עם אוכל ורציתי לקבל טיפול כמה שיותר מהר כדי שהסיטואציות האלו לא יקרו יותר אף פעם. שעם הדיאטן זה לא צלח, המשכתי לרדת במשקל. הרגשתי שמבחוץ אני נראית כל כך קטנה וכחושה, אבל מבפנים אני יותר שמנה מכולם. כשהגעתי לאשפוז יום להפרעות אכילה, באתי כל כך אופטימית ורציתי להילחם על ההזדמנות לחיות ולא למות מתת משקל ורציתי שכל המחשבות האלו על אוכל והתחושה הזו שאני סוחבת את עצמי מיום ליום, ״העיקר שלא יהיה התקף אכילה כי זה יהיה פשוט סוף העולם, הרגשתי שאני כבר פיזית לא יכולה לעמוד בצמצומים, ספירות, המנעויות, לתעד כל דבר, לבכות כל רגע למישהו אחר מהסובבים אותי, לבקש מאמא שלי שתישן איתי במיטה בלילה, שתשמור עליי מעצמי כי אני מרגישה מפלצת. פחדתי להישאר בבית ובמיוחד בסופי שבוע, ערבי חג, כשסובלים מאכילה כפייתית והתקפי אכילה, כל חג או סופ״ש זה לעבור גיהנום עם ההפרעה. כמובן שנורא רציתי לשבת עם המשפחה ורציתי לאכול כמו כולם והייתי מדמיינת איך אני מחלימה ומפסיקה עם ה״דיאטה״ מבלי שאשמין או שיהיו התקפי אכילה יותר.
באשפוז יום בהתחלה נורא סבלתי וזה נורא טרגר אותי להישבר למקרר בבית והארוחות שם היו נראות לי נורא גדולות ופתאום מעודדים אותך לאכול עם כולם וגם השיח שלי לא התאים לשאר הבנות שהיו מאושפזות איתי כי כל מה שהייתי מדברת עליו זה רזון, בגדים, פחד מהשמנה ואיך לעשות דיאטות, כי כל העולם שלי סבב סביב זה הרבה מאוד זמן. פתאום מפצירים בך שוב ושוב, לשחרר...פשוט לשחרר...
הייתי אומרת כל הזמן שאם אני אלמד לחמול, לשחרר, להוריד הילוך, לוותר על השליטה, אני פשוט לא אפסיק לאכול וארצה למות ובסוף יאשפזו אותי בפסיכיאטרי.
ולצערי זה רק הלך והתדרדר עד כדי ניסיונות אובדניים, אשפוזים פסיכיאטריים, רצון פשוט להיעלם, ניסיונות רבים לטיפולים בהפרעות אכילה כולל אשפוזים נוספים במחלקות עם לינה. מצאתי את עצמי כבר מוותרת על החיים וניגשת ישר לאוכל כדי להקל על הכאב ועל הדחייה, פתאום פתחתי רשתות חברתיות לא כדי לצלם את עצמי, פשוט הסתכלתי על אנשים שאני מכירה וכמה שהם התפתחו וחוו והתחתנו וטסו ולמדו והתחטבו והביאו ילדים...
בניסיונות הטיפול והאשפוזים שלי בהפרעות אכילה, הרגשתי כל כך אפס. שמעתי בנות שעברו דברים כל כך טרגיים בנוסף ושנאתי את עצמי ממש על זה שאני מוצאת את עצמי מקנאה בעצמות הבולטות שלהן במקום בעובדה שהן נלחמות על החיים שלהן בזמן שאני רק נסוגה אחורה וכמעט כל סיטואציה שצריך להתמודד איתה, האוטומט זה לברוח לאוכל ולהיגרר להתקף...
עכשיו, אחרי שכבר כמה מקומות העזיבו אותי כי לא יכלו על ההפרעה שלי והציבו לי גבולות ברורים שהיה לי נורא קשה להתמודד איתם, אני מנסה לעכל את זה שכרגע אני לבד וזה לא קל.
אני נזכרת בקרובת משפחה שרצתה לעודד אותי ופשוט לא הפסיקה להציע לי לאכול. אחרים הציעו לי להיגמל מפחמימות וסוכרים, מישהי אחת אמרה לי ״יאללה מה את מחשבנת לעצמך, חיים רק פעם אחת״. ניסיתי לחשוב ככה, לא נגמר טוב.
לפעמים אני מרגישה שאני כל כך דרמטית ונסחפת. מרגישה שאני פשוט מפונקת ועצלנית. מרגישה שאני נטל על המשפחה ועל כולם, מרגישה שעדיף לכולם בלעדיי... לא מבינה בכלל מה הצילו אותי מהניסיונות האובדניים כשאני מתנהגת ככה עם אוכל ורק הורסת לעצמי את החיים וכבר אין לי נחת.
פתאום החדר נעשה ממש עמוס ומבולגן, כי העמסת כל כך הרבה דברים חומריים בתקווה שהם ישפרו את ההרגשה, אבל זה רק עושה יותר רעש בראש ודוחק אותי לפינה. בא לי לבכות בצרחות לאמא שלי שאני מצטערת שנולדתי ככה ושיש לי הפרעות כאלה.
פתאום אני חשה איך הגוף שלי מתנגד לרגשות שעולים כי הוא לא יודע איך להתמודד איתם מבלי להכניס משהו לגוף או לקנות משהו ולבזבז כסף...
כבר המון שנים, שאני מנסה להסתיר מכולם ובעיקר מעצמי את הדכאון. ניסיתי להדחיק את זה כמעט כל הזמן. חשבתי שרק דברים חומריים ממלאים את הריק ואת הדכאון. עוד בגדים, עוד ביס, עוד ארוחה, עוד משהו מתוק, עוד בושם עם ריח ממש חזק, עוד שלוק זירו, עוד תמונה עם פילטרים באינסטגרם, עוד איפור להטיח על הפנים, עוד פעם מוצאת את עצמי עם אמונה שאני צריכה להתחיל דיאטת כסאח חדשה כדי להרגיש הכי טוב שבעולם...
אני זוכרת שמה שמילא אותי באמת בתקופת ההרזייה, זה לא תמיד היה ההתקפי אכילה או העובדה שיש לי סוד כזה משלי, איך לאכול כמעט כל מה שרוצים פעם בכמה ימים ועדיין לרזות... הניצחונות הקטנים שלי, שהיו מאוד קשים להשגה, הם אלו שמילאו אותי באמת. הירידה במשקל וה״היי״ שהרגשתי כשיכולתי להתלבש ולהיראות כפי שתמיד רציתי עודדו אותי מאוד להמשיך. למרות שאני שונאת רעב ותמיד מרגישה מקופחת ומסכנה כשאני יודעת שיש ערב חג ואני לא יכולה לאכול איתם, כי אני עוד לא מוכנה, עדיין העילוי הזה שאתה מרגיש שאתה כשאתה מכוון מטרה ולמרות שמבפנים אתה ממש סובל כשאתה מנסה להמנע, ההצלחה הגיעה משינויים שעשיתי מבחינת צורת החשיבה והסתכלות קצת אחרת על מצבים.
פתאום אני מבינה שלכולם יש קשיים ושגם אנשים שהם רזים באופן טבעי(כאלה חוצפנים שנולדו ככה), גם להם יש צרות וחרדות ולפעמים גם להם יש התנהגויות הרסניות ונטיות להתמכרויות.
פתאום כשאני מנסה לאסוף לעצמי ״רול מודל חדשה״, אני מגלה שאף אחת מושלמת באמת כמו שחשבתי בעבר.
העצבים שאני חוטפת על ההורים כל הזמן כשהם לא מתחשבים בי באמת, חוסר הסבלנות לעולם, הריכוז שמתמוגג ממני כל פעם שאני מנסה להקשיב למשהו שכבר לא מעניין אותי, הקולות של ההפרעות אכילה בראש, המרמור, להרגיש שאני מקופחת כל הזמן וצריכה לאכול משהו מנחם כדי להירגע, הבדידות, ההימנעות, הכווץ׳ הזה בבטן כל פעם שמישהו מעיר לי על איך שאני נראית, על מה שאני אוכלת, על המשקל, על ההרגלים שלי סביב האכילה, כשמחמיאים לי שאני יפה או מוכשרת, הכל מציף לי את המוח ואז, כשלא יודעים איך לעבד את זה כל מה שאומרים לך או איך להגיב ואיך למצוא כל מיני דרכים להירגע ולהיות בטוחה מעצמי מבלי לתת לאחרים להשפיע על התנודות שלי עם התקפי האכילה....כבד לי קצת עכשיו.
אבל לפחות אני יודעת שלא כל דבר שאני רואה ברשתות החברתיות הוא אמת לאמיתה וגם שלא צריך לקפוץ על כל מוצר קוסמטי שעולה לאופנה ושלא צריך לאכול עם ההורים בשישי בכוח כדי להרגיש שאני מרצה אותם למרות שאני רק אזיק לעצמי לטווח הארוך. פתאום אני מוצאת את עצמי בסיטואציות, בעיקר עם אנשים אחרים, שפעם הייתי נותנת להם ממש להשפיע עליי לרעה, לא כל מה שאנשים אחרים אומרים הוא קדוש כי אני צריכה את האישור שלהם כדי להרגיש ראויה...
ולהתחיל להקשיב לכל אחד שיגיד לי ״מה כואב לך, מה חסר לך, לא חבל עלייך, לכי תתחתני ותשלמי משכנתא תשכחי מכל הצרות של עכשיו...״
פתאום אני מבינה יותר. הכאב שלי ראוי לטיפול והגוף שלי זקוק להרבה תנועה וריגושים שמנעתי ממנו כי או שהאבסתי עליו או שהרעבתי אותו...
הנפש שלי זקוקה להכלה והכרה בסבל שלה, היא זקוקה למקום שליו עם עצמה אבל לא עד כדי כך שאני אתחיל לאכול מכל דבר שבא ליד ״סתם כי בא״.
אני זקוקה להרבה שקט פנימי וכלים לוויסות.
אני צריכה לחזור להיות החברה הכי טובה של עצמי. אני זקוקה לאמצע הזה שבו יש גם אנשי מקצוע מכוונים ושמציבים גבולות ומסבירים לי איך אפשר בדרכים אחרות.
אני צריכה להפסיק לקחת על עצמי דברים שקורים בבית, עם האחים וההורים ועל מה יגידו השכנים ואיך מחר אני אעמוד מול הדודים...
צריכה קצת שקט מזה.
צריכה למצוא את האיזון שבו אני מקפידה על הנראות שלי כי היא חשובה לי ולא מפני שחשוב לי איך איראה בעיניי אנשים אחרים וגם אדע מתי מותר ואפשר ליהנות מאכילה וגם איך מוצאים דברים שימלאו אותי גם בסדר היום וגם בתחושה האישית, שיש לי את ההנאות שלי ואת העיסוקים שלי , שהם הרחק מהערות של אנשים רעילים או סתם אנשים שהם בורים או חסרי טקט.
אני צריכה לבנות אישיות משל עצמי.
אלוהים נתן לי הרבה הזדמנויות שלצערי הרסתי אחת אחרי השנייה...
אני עדיין אמביוולנטית. לא יודעת למה. אולי כי עדיין יש לי איזו ציפייה כזאת שהכל יראה מושלם ויתנהל מושלם ויום יבוא ולא רק שאהיה הכי יפה בעולם, גם כל דבר אחר שרציתי להשיג בעולם כבר יהיה לי.
אני מנסה להעריך גם את מה שיש עכשיו, למרות ההשענות על מקרי עבר והחרדות לגבי העתיד.
אולי אני צריכה לקבל את זה שאין איזה ״אמצע מיוחל״ שבו הכל מאוזן והרמוני....
לא יודעת כבר מה אני מרגישה, אבל הרגשתי כל כך מוצפת וכל המילים שנכתבו פשוט יצאו בשוונג כזה ...
