אני באמצע יום עבודה.

מנסה למלא את היום במקום לשקוע במחשבות, במקום לתת לאוכל למלא את הריקנות, במקום לתת לאובדנות לנהל אותי. אני כותבת הרבה, אני מנסה להקל על עצמי, למרות שבתפיסה שלי אני מקלה יותר מדי, אבל אולי זה נכון עכשיו כשאני בלי טיפול וצריכה להתרכז בלא ליפול עם אכילה מופרזת ולא ליפול למשלשלים או למחשבות בלתי פוסקות על כל מה שאני מרגישה או מנסה להקהות את עצמי מלהרגיש עכשיו. מצד האכילה, אני מנסה לנהל 2 יומני אכילה. יומן אחד שבו מתעדים את הארוחות לצד מחשבות, רגשות, הקשבה לסולם רעב והיומן השני הוא בעצם אפליקציית מעקב, כזאת שעוקבת אחרי המשקל שלי(אני נשקלת ורואה עלייה, מרגישה מיואשת כל כך וזה מטרגר אותי דווקא להישבר לאוכל מתוך מחשבה שהכול שחור או לבן ועכשיו אני בשחור, הרע) וכמות הקלוריות היומית המומלצת. מצד ההתנהלות מעבר להפרעה, אני מנסה לתפקד וללכת לעבודה וכותבת לעצמי מלא דברים כמו מטרות שתמיד רציתי להשיג, שאיפות, תכונות אופי שהייתי רוצה לאמץ או לחזק אצלי. אני ממתינה בינתיים שיחזרו אליי מהמרפאה שבה הייתי אתמול, נשארו לי 2 פגישות שיקבעו האם אוכל להתחיל שם טיפול, אחת עם דיאטנית והשנייה עם עובדת סוציאלית. הפסיכיאטרית אמרה שאין לה התנגדות שאקבל שם טיפול, אבל משהו בי עדיין מפחד שלא ירצו לקחת אחריות וישאירו אותי עם כל ההתמודדות הזו לבד. בינתיים אני מסתגרת. כשאמא פונה לבישולים בערב ואני יודעת שאני צריכה להיצמד לתפריט ולא לקלקל לעצמי, אני נכנסת לחדר, גוללת בטיקטוק, רשתות חברתיות, כותבת כאן או לבלוג אחר שיש לי. אני מדליקה קטורת על מנת להסוות את הריח של האוכל עם ריח אחר. כשעולה חשק חזק או דחף להישבר, אני מנסה למצוא את החיבור הפנימי עם עצמי ועם מי שהייתי בעבר ולהסביר לעצמי שזה בסדר לרצות ולחשוק וזה בסדר. האוכל לא אויב ולא חבר ואם אני חושקת במשהו מתוך מחשבה שזה ינחם, זה בסדר לחשוב ככה, המאכל עצמו לא אסור אבל עדיף לי לא כרגע, לא עכשיו ועדיף לדחות את המפגש של המאכל הזה עם הגוף שלי למועד אחר, שבו ארגיש שאני מספיק חזקה שזה לא ייגרר להתקף בלתי נשלט שבו אאבד את עצמי ממש ומעבר להשמנה, ארגיש כשלון וגם אאבד את התקווה להחלים. המאכל לא ישמין אותי אם אוכל אותו פעם ב..אלא הסימפטום עצמו של ההתקף אכילה, הוא זה שיעלה אותי במשקל. אני מנסה להתרחק מכולם מתוך מחשבה שאני נטל ולא רוצה להתמודד עם סיטואציות שיש בהן אוכל, שלא יהיה לי יותר קשה, אבל ברור לי שזו לא דרך יעילה לטווח הארוך כי אצטרך להיפגש עם הפחדים שלי ולהתמודד, אז אני מנסה לאתגר את עצמי. אם זה למשוך את הכוס קפה, אם זה להרשות לעצמי לשהות בתוך הכלום, בתוך הדיכאון, אם זה לנסות ממש פיזית לחבק את עצמי ולהגיד שזה בסדר להרגיש כאב ולא צריך להשתיק אותו באמצעות אוכל או סיגריות או שתייה מתוקה. אני מדמיינת את הסוף שלי ב2 צורות: האחת זה הפחד הכי גדול של חיי. לאכול את עצמי למוות ולשבת כל היום ורק לאכול, להשמין בלי הכרה ולוותר על החיים בשביל לאכול. האופציה השנייה(כמובן הקשה ביותר מבחינה פיזית ומנטלית) לצמצם, להתרחק, להרעיב, לצפות לשקול במשקל נורא נמוך ואז למות מזה. בשתי האופציות אני מרגישה את הסוף ואת הסבל הבלתי נגמר, אך יחד עם זאת ולאור כל הניסיונות שלי לצאת מזה, כואב לי להודות שהתחושה היא שאין דרך מוצא. 

ממש לא מזמן, בזמן שאני עובדת, בין טלפונים בעבודה לבין כתיבה לעצמי כדי להירגע ולהפיח תקווה, התקשרה אליי המטפלת שהייתה לי במחלקה שממנה הועזבתי. היא רוצה לקבוע איתי פגישת סיכום בזום ושאלה אם זה בסדר. כמובן שמבחינתי זה בסדר, חשוב לי לסגור את המעגל הכואב הזה ולנסות לסיים את זה יפה יותר. כששאלתי אותה האם הצוות מתכנן עבורי המשך טיפול או לפחות להגיד לי לאן לפנות, היא ענתה שהיא חושבת שזה הובהר - הם לא יעזרו לי בהמשך ולא יהיה לי המשך טיפול או מעקב איתם. אני לא יודעת כבר מה להרגיש או איך להתמודד עם זה עכשיו. מרגישה חסרת הגנה ובודדה, במיוחד מרגישה שבזבזתי את זמני לשווא ושאני סתם מנסה להילחם בעצמי ולמרוד בכולם, שאני סתם כשלון בצורה של שומן וחוסר שליטה, סתם ילדה מפונקת שלא יודעת לעשות כלום, סתם עבד של אוכל. אני לא רוצה להרגיש ככה, אבל ככה אני מרגישה עכשיו. הייאוש מפחיד אותי, אבל יותר יפחיד אותי אם אמצא את עצמי נכנעת. אני יודעת שאני לא מתאימה לאשפוז פסיכיאטרי ויודעת שיש בי פוטנציאל, אני יודעת שאני צריכה לעבוד על הראש חזק וביחד עם הקפדה על אכילה מאוזנת, אני צריכה לייצר לעצמי עולם מעבר לדבר הזה שעובר עליי כבר תקופה מאוד ארוכה. החוסר וודאות שוב מתחיל לכרסם לי את הנפש, "מה יהיה עכשיו?" מרגישה שאני צריכה טיפול רגשי וליווי תזונתי ולנסות להעשיר את עצמי מעבר לאוכל, פחדים, דימוי גוף והרס עצמי בצורה של עלייה במשקל.