הרגשתי שאני חייבת לשתף. לא יודעת אם זה הצלחה, או הפסד, כי מצד אחד אני רוצה לרדת במשקל ולהרגיש טוב עם עצמי, אבל יש דחפים להתקפי אכילה והם מקשים עליי ממש ואני מרגישה לבד בהתמודדות הזו. אז את היום העברתי בעיקר בשינה במשרד של אמא שלי לאחר האינטייק שהיה לי עם הפסיכיאטרית מהמרפאה החדשה. אני מקווה שיקבלו אותי. הרגשתי את החשקים ואת הדחפים במשך כל היום ורק עצמתי את העיניים ודמיינתי את המוות שלי. בארוחת לילה, אחרי שאני מתמודדת עם מבחן  העוגיה בהצלחה, היה לי דחף רציני והרגשתי אומללה ממש. רציתי לבלוע את המקרר או לבלוע מלא כדורים(לא באמת עם הכדורים, זו סתם מחשבה). אחרי שבדקתי שאין בעיה מבחינה קלורית יומית או מבחינת התפריט, לקחתי עוד גלידה לייט אחת בנוסף לארוחת לילה וזה לא גרם להתקף. אני מרגישה רגועה, כי לפעמים הראש מפחיד ומלחיץ ולפעמים אני צריכה למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתו. כבר שלושה ימים ללא התקפי אכילה, רק מחשבות ודחפים. עלייה קטנה במשקל ותחושה של דיכאון וכל יום רק רוצה שייגמר היום. אבל ברגע הזה שעברתי עכשיו, אני גאה בעצמי. השלב הבא, לאחר התייעצות עם גורמים מטפלים זה לחפש פעילות כמו פילאטיס או יוגה לפעמיים בשבוע. משהו רגוע לנפש ולגוף. הריחות של הבישולים בבית גומרים עליי ואני מפחדת לגעת בכלל. מפחדת להתקרב למטבח או להתעסק בעניין הזה יותר מדי אם זה לא מעבר להכנת הארוחות שלי במהלך היום. זה קשה, אבל שווה. חלום על האקס גרם לי לקום בבהלה. הבהלה הובילה למסקנה. תמיד רציתי להגיע למשקל הכי נמוך שאפשר כדי שכל הגברים ירצו אותי ושהוא יקנא. אבל עכשיו אני מבינה שאת  התהליך הזה אני צריכה לעשות למען עצמי ולמען הילדה השמנה שהייתי. שמנה זה לא קללה, אבל מה שעברתי בתור בחורה בעודף משקל, גרם לי לסלוד מעצמי ולנסות לשנות את עצמי בכל דרך, עד שלצערי זה התפוצץ. עכשיו אני פחות בלחץ על לרדת הרבה, רק לרדת קצת כדי שאוהב את עצמי יותר כי זה עדיין חשוב. משהו בי לא מוותר, כי אחרי כל מה שעברתי, מגיע לי יותר:)