סביב המוות והריקנות, קשה להרגיש את עצמך ככה.
חשבתי הרבה על המוות היום. בין הארוחות, בין המחשבות הבלתי פוסקות על אוכל. בין הזיכרונות והפלאשבקים הנוראיים על איבוד ליטה, על התקפי אכילה, על חוסר שקט פנימי שגורם לי ללכת לגוגל ולכל רשת חברתית אחרת בניסיון לחפש תשובה. בא לי להיעלם, בא לי לא להיות. האוטומט חושב על לאכול משהו או לקחת כדור כדי להירגע, אבל אני יודעת שזו לא האמת וזה לא הפתרון ולא הנחמה, לא התשובה הפנימית לנפש ובטח שלא לגוף. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי על הקלוריות של הארוחות, נותנת לאתר שיש לו מחשבון לספור במקומי במקום לשבור את הראש עם מחברת ותכנונים שלא נגמרים כמו שהייתי עושה בעבר. מצד אחד כל כך בא לי להיות פזיזה ולא להפסיק לקבוע פגישות ולדבר עם אנשים, אבל מפחדת מהאימפולסיביות ומהדחף להירגע כאן ועכשיו. מחר יש לי פגישה עם מרפאה חדשה להפרעות אכילה דרך הקופה. אני כל כך מפחדת לאחר ומפחדת שלא יקבלו אותי או שיגידו לי שאני צריכה אשפוז פסיכיאטרי או שיגידו לי שבגלל שאני סובלת מהקיצון של התקפי אכילה אז אין מה לעשות איתי, אני מפחדת שאשאר ככה, תקועה. די נמאס לי להתעסק כל היום באוכל ולישון בכל פעם שעולה דחף להישבר. קראתי היום משפט על דיאטות, שמירה על המשקל ותהליכים שעוברים, במיוחד עם אוכל. "רק לוזרים רוצים לראות תוצאות מידייות ולא רואים לטווח הרחוק". אז מסתבר שאני לוזרית שרוצה הכל כאן ועכשיו. אני מרגישה את הדיכאון והכלא שבו אני שבויה, אבל זה לא בגלל שאני מנסה לשלוט באכילה, זה בגלל שכשהייתי במשקל שרציתי וזכיתי בשליטה, כולם נכנסו לי לצלחת ולמשקל ולרחם וזה פירק אותי לרסיסים, כל הביטחון העצמי שלי התפרק וזה רק גרם לי לאבד אחיזה בחיים ולאכול הרבה, להשמין ואז לאכול עוד בלי סוף ואז האובדנות מציפה וכל מיני דעות של אנשים לאורך כל התהליך הרזיה שאז עברתי, הכול נכנס לי למחשבות, לראש, נכנס לי בזמן שאני אוכלת, בזמן שאני מנסה לעשות רשימת מטלות כדי שיהיו לי דברים אחרים להתעסק בהם. אני מפחדת להגיע לנקודה שבה אני אתפוצץ ושוב לא אפסיק לאכול את כל מה שיש בבית. התחלתי לפחד מהעולם, מלהיפגש עם אנשים גם בגלל ההתנהלות עם אוכל וגם בגלל שכל השיח הזה על דיאטות, משקל ואוכל, זה לא שיח שבא לי לשמוע עכשיו.
הילדה הפנימית, זו שתמיד רצתה להיות רזה ואז כשהיא הגיעה לרזון והתפוצצה על אוכל כי היא הרגישה חסרת שליטה וגם רצתה לפצות על כל התקופה שבה אנה הייתה האלוהים שלה וכשנתנה לאנה ללכת אז הקיצון השני של ההפרעה חזר ולצערי/לשמחתי אני לא מקיאה, אז כמובן שלהיכנע לאוכל זו לא אופציה. הילדה השמנה שבתוכי אמנם הייתה רגילה רק לאכול ולישון, להסתגר בתוך עצמה, להחביא את עצמה עם אמונה שרק כשהיא תהיה רזה מספיק היא תוכל לגשת לתחומים אחרים בחייה, את אלו שהאוכל והדימוי גוף הנמוך לקח.
אז לילדה הזו אני רוצה להגיד שאני לא מוותרת עליה ובשבילה אני עושה את זה וזה הכרחי כרגע המסע הזה שהיא עוברת. אני יודעת שהילדה הזו חושקת בפיצה וכל היום חשבה על זה, אבל הילדה הזו לא מבינה שאני, בתור מי שעברה את כל הסאגה הזאת עם האוכל, הילדה הפנימית לא תקבל משולש פיצה, אבל היא תקבל אוכל אחר שהיא אוהבת, כזה שלא מטרגר ולא מותיר רגשות אשם, אוכל שאני מכינה כל יום ומתארגנת על עצמי כדי להרגיש שאני בשליטה אבל גם ובעיקר, לתת לילדה השמנה את הכוח רצון להאמין שהיא יכולה להתנחם בדברים אחרים כדי להתמודד עם מה שהיא מרגישה.
אז הילדה הפנימית רוצה משולש פיצה או שניים והאישה שחוותה את התת משקל רוצה לצמצם אכילה וללכת לחדר כושר.
אני מנסה למצוא את האמצע.
משולש פיצה לא יהיה, אבל הוא בהחלט ייכנס לרשימת החשקים האסורים והמטרגרים ואולי יחד עם הדיאטנית שבעזרת השם אמצא , אוכל לדעת איך לשלב את האכילה של המאכלים שהם כביכול מרגישים אסורים יחד עם סך קלורי מאוזן ולפגוש את המשולש פיצה הזה פעם בשבוע לא כל יום ולא להרעיב את עצמי כל היום בגלל שאני אוכלת פיצה ואז לטרוף את כל הבית.
אני מרגישה שאני צריכה לחפש איזו פעילות מרגיעה כמו יוגה או פילאטיס, פעמיים בשבוע יחד עם הטיפולים והעבודה. פעם חשבתי שאני צריכה לברוח מהבית ולברוח מאוכל ולברוח מהעולם(האמת שאני עדיין מרגישה שאני צריכה) אבל ההתמודדות עם האוכל תהיה כל הזמן, אין לי ממה לברוח, כמו שאוכל לא בורח ממני. אני גאה בעצמי שצלחתי יומיים ברציפות בלי ליפול וגאה בעצמי שאני לא אימפולסיבית מדי ומגיעה למסקנות כמו זה שאני יכולה להתנתק קצת מהצרות שיש בבית כדי שחלילה לא אברח לאוכל מתוך מחשבה שזה פתרון רגשי. עכשיו ארוחת לילה ולא בא לי, בא לי לדחות אותה קצת כי הרגע אכלתי, אבל מצד שני מפחדת שאם אהיה עייפה מדי זה יהרוס לי את כל היום, אז עדיף שאוכל ואנסה להתארגן לקראת מחר.מתוך כל המחשבות והתובנות שהגעתי אליהן, אני צריכה להפסיק לתת לדעות של אנשים אחרים להשפיע עליי. מי הם בכלל שאני אטרוף את המקרר בגללם? מי הם שאפסיק לחלום ואפסיק לנסות לחיות בשלוות נפש עם גוף שאוהב ועם ההישגים שאני רוצה להגיע איתו כדי להרגיש טוב עם עצמי. (שוב, לא מתוך מקום של הרעבה עצמית, אלא מתוך תפריט מאוזן, הקשבה לילדה הפנימית ונסיון ליצור איזון והרמוניה פנימית עם הנושא הזה)
