החופש מגיע. הקיץ כבר כאן.

איך אפשר לקרוא לאיך שאני מרגישה עכשיו בכלל חופש? איך אפשר לקרוא לייסורי הנפש שלי, להפרעה שחונקת אותי בכלל חופש?!
אני כבולה. אזוקה. היא תופסת אותי ואת כל מאודי, היא יותר גרועה מבית כלא כי היא לא רק חיצונית, היא מתוך- תוכי ופנימיותי.

בתור ילדה קטנה ותמימה חופש היה בשבילי כיף, שיחרור, זמן לצאת קצת מהבית הכולא ולהתרענן, ולהינות.

היום לתחושותיי איני יכולה לקרוא חופש.

אני מפחדת לצאת מהבית ולו לרגע. מפחדת שיראו את גופי ואיך ששמנתי.

אפילו הקרובים אליי מהדרגה הראשונה אמרו לי ששמנתי, אני…פשוט מפחדת שאתפוס יותר מידי מקום בעולם.

אינספור פעמים חברות התקשרו והציעו לי לבוא  'לכייף', אוףףף ניסיתי פעם, פעמיים לבוא וכלום לא השתפר!! אני שונאת לצאת עם חברים כי אני חשה שהם יותר מידי מבקרים את הגוף שלי ומנסים לרדת עליי כמה שיותר.

נמאס לי מהחיים האלה כבר.

נמאס לי עם העליות והמורדות האלה בחיי.

נמאס לי שכל רצון שלי להחלים מלווה בטריגרים מאיימים - שחלקם מפילים אותי למעמקי שחת שמשם אני כבר באמת לא יכולה לצאת.

לפעמים אני שואלת את הבורא: למה דווקא לי זה מגיע? מה עשיתי שאני צריכה לתקן? למה לי כל ייסורי הנפש האלה?!
אני כל כך חולה, היום לא הצלחתי לקום מהמיטה, ניסיתי כל 10 דקות ונתפסתי ברעידות וצמרמורות, ונפלתי למיטה מותשת. 

אני כבר לא יכולה לעשות ספורט, אני מותשת גופנית.

כל חיי הייתי ילדה רזה, כן, רזה יפה לא מידי.

עד ששמו בי מלא בנות עין רעה, השפילו אותי על מראי, ביזו אותי- אולי חשבו שהיה לי ביטחון עצמי גבוה, וניסו להוריד לי אותו.

והאמת, שהביטחון העצמי שלי היה ברצפה, הן הורידו לי אותו לתחתית.

אין לי אף אחד בעולם.

כבר אני לא רוצ.ץףךףה להתחתן, אולי אני פשוט ארזה וארזה עד שאמות.

אני כבר מותשת, עייפה, לאה.

אני רוצה חופש אמיתי, רוצה בכל מאודי וליבי, לא, אני לא צריכה חופש גשמי, מצידי לעבוד וללמוד מהבוקר עד הבוקר שאחרי,

אני רוצה חופש רק מדמות אחת, מהחברה הטורדנית שלי, מהחברה שכל מטרותיה שלא אמשיך כאן, מהחברה שגורמת לי לשנוא את עצמי ובכך אכחד והיא תשלוט על גופי,

רוצה שהיא תשחרר אותי, רוצה להתגרש ממנה, רוצה שאני אהיה אני והיא תהיה היא אך לא לצידי ולא חלק ממני.

במיוחד בתקופה האחרונה אני מרגישה עצב בלתי נשלט, בדידות ותחושת מירמור ודיכאון,

תחושת בדידות ומחנק, כבר לא יכולה לסבול כלוםםם

למהה לאחרים אני יכולה להיות מלאה בחמלה, במילות עידוד ונחמה, לעצמי אני נוקשה, דורשת ממני יותר מידי, וגם מזה אנלא מרוצה.

מחכה לסיום הסמסטר. להפסיק ללמוד ולשחרר את המוח.

איך אני משיגה איזון ומה זה בכלל?

איך להיות רזה אבל בריאה,עם אהבה לגוף שלי, עם מחזור תקין, ושהמוח פועל כשורה?

איך להיות שמחה ולהינות בלי לתלות את זה באוכל?

איך לאכול נורמאלי בלי לצמצם ובלי להפריז באכילה?

איך לאהוב את הגוף שלי גם כשכל הסביבה מעירה?

איך לאהוב את עצמי לא משנה מה?!

איך לצאת מזה בכלל??