הדקירה כואבת וחדה. 
היא כואבת, גם כשהיא לעצמה, אך עוד יותר היא כואבת ככל שהיא מאדם שקרוב אליך...
ולקבל דקירה מאימא, זו הדקירה הכי קשה שיש... זו דקירה של טיפול נמרץ.
המילים שהטיחה בי, כדקירות היו...זה היה נראה קצת שהיא איבדה את שפיות דעתה.
איך אפשר לומר מילים כאלו לבת שלך, איך לעזאזל?!
אמא, אני כותבת לך, כן, רק לך, כי אני לא יכולה להביע את עצמי בפנייך אז אני מקווה שתקראי את זה..

הבת שלך, אמא, חולה כל כך, סובלת מבפנים.

איך אמרת לי את זה?! איך?! 

אני מזועזעת ברמות שלא אוכל לתאר.

אולי את אמרת את זה לא מכוונה רעה, אולי אמרת את זה כי כבר פרקת הכל ונמאס לך..

אבל את המעוות לא תוכלי וגם אני לא אוכל יותר לתקן.

אני סובלת מההפרעה הזו שגומרת ומכלה אותי ואת אומרת לי שאני כבר לא אנורקסית ואני התפתחתי?!

כאילו רק הרגע סיפרתי לך שיש לי הפרעת אכילה,

כאילו לא הזהרתי אותך מראש מה לומר לי ומה לא, כדי ששוב לא אפול.

למה????????????????

למה אמא שלי צריכה להכניס אותי לדיכאון עמוק יותר ממה שהייתי בו?!

איך מי שאמור להוות לי מקור לתמיכה, להפיח בי תקווה צריך להכניס אותי שוב ללופ שכל כך קשה לצאת ממנו.

.באמת! עד שניסיתי להחלים לבד והיה שיפור הטבעת אותי שוב למעמקים?!
אמא אני בוכה עכשיו, בוכה כי אני מבינה שהאדם היחידי שיכלתי לסמוך עליו ולומר לו הכל בלי פחד שיוציא איזה משפט שיחזיר אותי להרג העצמי שלי, גם הוא אינינו.

כל שנותר לי להישאר עם האני והעצמי שלי, שאני בכלל לא בטוחה מהו.

סליחה אמא, אני לא רוצה יותר לעולם לצער אותך אבל נראה לי שהפעם זה מאוחר מידי.

מילים כחרבות.