בימים האחרונים אני מרגישה שמצבי מידרדר.
בחודשיים האחרונים הרגשתי שהמצב הנפשי שלי משתפר ופחות ופחות הזדקקתי למוזיקה איתי 24/7,
אבל בימים האחרונים אני מרגישה שמצבי מידרדר ושחזרתי לדיכאון, אולי אפילו יותר ממה שהיה פעם.
בזמן האחרון אני מרגישה חוסר משמעות בחיים שלי, אני אוכלת פחות ופחות למרות שמעולם לא היה לי בעיה באכילה, אני לא מתרגשת יותר מכלום, אפילו לא מהיום הולדת שלי שבעוד יומיים, מאז ומתמיד התרגשתי כל כך לפורים והייתי משקיעה בתחפושות מדהימות בעבודת יד אבל השנה אני מרגישה שאין טעם להתחפש ואיבדתי עניין בהרבה דברים.
היום הלכתי לסופר עם המשפחה שלי לקנות אוכל לבית וניגשתי למקרר של הקפואים, הסתכלתי על הכל וחשבתי מה אני רוצה, ופשוט הרגשתי שאין טעם, חשבתי לעצמי "למה לאכול? אין לי כוח לאכול גם ככה", ופשוט הסתובבתי והלכתי, למרות שראיתי את המאכלים האהובים עליי והחזירו את המרק הקפוא שאני הכי אהבתי ולא ראיתי כבר שנה במדפים בכל זאת פשוט הסתובבתי והלכתי כי לא הרגשתי כאילו יש טעם בכלל, הרגשתי כאילו זה מאמץ אדיר לפתוח את המקרר שמולי ולקחת את הדבר שכל כך רציתי, הרגשתי כבר מעכשיו שלא יהיה לי כוח לפתוח את המקרר בבית אחר כך ולהכין את זה.

בנוסף לכך אני מרגישה בזמן האחרון שאין השלכות למעשים שלי, אני לא בדיוק יודעת איך לתאר את זה אבל אני פשוט מרגישה שלא משנה מה אני עושה או יעשה לא יקרה כלום.
לדוגמה אם אני יעשן (ואני בשום פנים ואופן לא יעשה את זה) אז אני לא מרגישה שהמעשה הזה ישנה משהו, כאילו לא יהיו השלכות.

מאז שהתחיל לי דיכאון לפני שנתיים היו לי מחשבות אובדניות, אני מניחה שכמו לרוב הנערים בגילי, לא שאני יעשה את זה אי פעם.
לפני חצי שנה הייתי במצב הכי גרוע מבחינה נפשית שאי פעם הייתי, הייתי חושבת על לישון ולא להתעורר והמחשבה הזאת... ניחמה אותי.
לא שאני אי פעם התאבד, אני מניחה שהסיבה היחידה שאני עדיין כאן היום היא האנשים שסביבי, המשפחה שלי, חברים ובעיקרון כל אחד שסביבי.
אני פשוט לא יכולה לעזוב את כל זה, אני לא יכולה לגרום להורים שלי להיות במצב בו הם מאבדים בת, אני לא יכולה לגרום למצב שבו החברים שלי מאבדים חברה טובה, או לגרום למצב שבו האחיות שלי יצטרכו לאבד אחות, יש לי יותר מידי אנשים בחיים שלי כדי לעשות דבר כזה.
אולי זו הסיבה האמיתית שאני כל כך חסרת זהירות עם החיים שלי, אני אוהבת סכנות ואדרנלין, אני אוהבת להרגיש מצב שבו החיים שלי בסכנה, אולי עמוק בפנים אני אפילו מתפללת באותו רגע שמשהו יקרה לי, שאני יעזוב וזאת לא תהיה אשמתי, שההורים שלי לא ישארו עם ספקות שהתאבדתי בגלל משהו שהם עשו או שהם יכלו לשנות.
כמו שאמרתי אני לא יעשה כלום לעולם כי הם יותר מידי חשובים לי מכדי לגרום למישהו שאכפת לי ממנו להרגיש ככה.

אני מודה שהאתר הזה באמת עוזר לי לפרוק ואולי אני אפילו יקום עכשיו להכין לי משהו לאכול אם אני יצליח לאסוף מספיק אנרגיה.