אז אני פעם ראשונה כאן, וחשבתי שזה יהיה פיתרון טוב לזה שאני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד על הדיכאון והחרדה שאני עוברת לעיתים קרובות.
לאחרונה גיליתי שאני סובלת משני סוגי דיכאון, PMDD והפרעה דו-קוטבית.
PMDD זה דיכאון במהלך מחזור והפרעה דו קוטבית זה שינוי מצבי רוח מהיר משמחה לדיכאון ויכול להימשך כמה ימים או חלק מיום.
אני סובלת מזה כבר שנתיים ומחרדה כבר 3 שנים, מעולם לא הצלחתי להבין למה ומאיזה סיבה אני חווה את זה והרגשתי תמיד שזו אשמתי, שאני יותר מידי דרמטית, שיכנעתי את עצמי שזה לא אמיתי ושאני מזייפת כנראה מתוך ההרגשה שכאילו אני לבד בזה.
לאחרונה הבנתי שזה לא באשמתי והפנמתי סוף סוף שמה שאני עוברת קורה להרבה אנשים שאני לא דרמטית אלא חווה משהו אמיתי וקשה, אני מרגישה טיפה יותר טוב מאז שהפנמתי שזה בסדר לא להיות בסדר.
החרדות התחילו מהפחד של מוות לאחר שסבתא רבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 11 והרגשתי אשמה שלא אמרתי לה שאני אוהבת אותה כמו שהייתי צריכה לעשות, היא הייתה חולת אלציימר לכמעט שנה ובסוף היא הגיעה לבית חולים, נראה לי שמה שהכי הכאיב לי הייתה שההורים שלי לא דיברו איתי באמת על מצבה ורק אמרו שהיא תהיה בסדר וזה גרם לי להאמין בזה, ביום שישי שבו היא נפטרה רציתי לבוא לבקר אותה בבית החולים אבל אבא שלי אמר לי בפעם הבא, בהתחלה לא הסכמתי והתעקשתי לבוא איתו אבל הוא סירב ואמר בפעם הבא עד שבסוף הסכמתי, באותו ערב הם סיפרו לי שהיא נפטרה והרגשתי אשמה שלא התעקשתי יותר,
שיכנעתי את ההורים שלי לבוא להלוויה כי חשבתי שזה יגרום ל להרגיש יותר טוב, כאילו להיות שם בפעם האחרונה, לא היתי מוכנה באמת, מראות הבכי של כל בני המשפחה שלי עדיין תקוע לי בראש ולפעמים אני עדיין חושבת על זה למרות שעברו 3 שנים.
לאחר שנה החברה הכי טובה שלי החליטה לנתק קשר של כמעט 10 שנים ועוד דרך הודעה, מאז אני חווה דיכאונות פתאומיים לא מוסברים ללא סיבה.

אני מרגישה יותר טוב אחרי שהוצאתי טיפה וכנראה שאחזור לכאן אולי לפרוק עוד כי זה באמת די עזר,
יש איזושהו טיפים להתמודדות עם PMDD והפרעה דו-קוטבית?